close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • התפרסם ב - 06.06.18

    אין ספק כי אביגדור המאירי שייך לדור האוונגרד העברי בארץ ישראל שאפשר לכנותו הדור של שלונסקי מימי העלייה השלישית, בשנות העשרים של המאה הקודמת. הדור הזה של שלונסקי בא בעקבות דור העלייה השנייה בספרות העברית הארצישראלית, שהתבטאו בעיקר ביצירותיהם של עגנון וברנר. אולם המאירי קרוב גם ליצירת גדול המשוררים העבריים במחצית הראשונה של המאה העשרים, אורי צבי גרינברג, אשר אליו הוא היה מקושר בעבותות הטראומה של מוראות מלחמת העולם הראשונה ואקזיסטנציאליזם קיומי החשוף לאימי הקיום הפיזי והתהיות הקיומיות בכללן. הרי אביגדור המאירי, ממש כאורי צבי, השתתף בעל כורחו כמגויס יהודי בצבא האוסטרו הונגרי, בקרבות רוויי חללים ופצועים והינמקות בחפירות במלחמת העולם הראשונה  נגד הצבא הרוסי והסרבי.

    אכן, כך – מחוץ לכמה שירים מוקדמים כפעיל ציוני בהונגריה – הוא התפרסם בפעם הראשונה כאחד היוצרים המרכזיים של דור האוונגרדים בתור מחבר רומנים (אנטי-) מלחמתיים חשובים. אלה הם בעיקר הרומנים "השיגעון הגדול" ו"גיהנום של מטה". נוסף לתיאורים הנטורליסטיים העזים שברומנים אלה, עולה מהם נימה פאציפיסטית לוחמת, המתקרבת בעוצמה לרומן האנטי-מלחמתי הנודע יותר: "במערב אין כל חדש" של אריך מריה רמרק. התמרמרות זו נגד זוועות המלחמה והמוות הובילה את המאירי לעמדה של אתאיזם לוחם, בנוסח הקרוב לאקסיסטנציאליזם לא-דתי, אף כי אולי עיקר מגמתו ברומנים אלה היתה, כנראה, קודם כל חברתית ופוליטית. כאמור, נימה זו קיימת גם בשירתו היידית והעברית של אורי צבי גרינברג, בן דורו למלחמת העולם הראשונה, אף כי אצל אורי צבי התחבר לאחר מכן המרד נגד המוות הסופי בלי הישארות כלשהי של הנפש בעולם של מעלה, עם דתיות לאומית בנוסח תנכי מוקדם, אשר בו האל הכל-קיים איננו דואג להישארות היחיד אלא רק ערֵב לברית עם העם.

    נוסף לרומנים מרכזיים אלה, שהשאירו רושם על כל קוראי עברית, התחיל המאירי לפעול באורח נמרץ מיד עם הגיעו ארצה מרוסיה בראשית שנות העשרים, בכל תחומי התרבות הארצישראלית הצעירה. בין פעולותיו אלו המקורבות לסגנון ולעשייה תרבותית של דור שלונסקי בולטת בעיקר פעילותו בתחום התיאטרון הסטירי והקברט. בתחום הזה, שבו היה ידוע ביותר מחוץ לשני הרומנים המלחמתיים שלו, הוא התפרסם במיוחד כמייסד התיאטרון הסטירי העברי הראשון, "הקומקום", שקדם ל"מטאטא" וה"לי-לה-לו".

    אגב, המאירי נטה לא פעם גם לז'אנר (סוגה) של פנטזיה דמיונית, כגון ברומן שלו "המשיח הלבן", המתרחש על רקע השואה, וגם השקיע מעט מכוחו ברומנים היסטוריים. אולם יצירות אלו נחשבו בצדק כפחות חשובות מהרומנים האנטי-מלחמתיים שלו.

    אולם אחד מספריו החשובים, המתכתב כדרכו עם הרומנים "השיגעון הגדול" ו"גיהנום של מטה", הוא דווקא לא רומן אלא סדרת כתבות מבריקה על מסעו באירופה קצת לפני מלחמת העולם הראשונה, הנעשית יותר ויותר פשיסטית וטוטאליטרית. זכור לי עד כמה הספר הזה הרשים אותי בהיותי נער. הוא ממש ממחיש בספר הזה עד כמה אירופה, שהיתה עם כל עוונותיה ועלילותיה החברתיות סמל התרבות, שוקעת בִּיְוֵון האסון הפשיסטי והנאצי.

    נציין כי המאירי היה קשור גם במידת-מה עם התרבות של ארץ הולדתו הונגריה, ותרגם יצירות משוררים חשובים מהספרות ההונגרית. לעומת זאת, על שירתו המקורית ניתן להשקיף בעיקר כעל סוג של "מילואים" לשירה העיקרית של דור שלונסקי (שהיה גם דורו של אלתרמן) כפי שמשתקף גם מקובץ שיריו העיקרי "המוקד הרן".

    כאן גם מתבקש לומר דברי הערכה להמאירי ולבני דורו, בני העלייה השלישית, שהרחיבו במידה משמעותית את המסד החברתי, הלאומי והתרבותי של היישוב העברי בארץ. היישוב העברי גדל מבקושי שבעים אלף (!) איש לכמעט מאתיים אלף איש בשנות העשרים של המאה העשרים, אך דינמיקה שלו (ובעיקר של כל העיר הלבנה הצעירה תל אביב ושל הקיבוצים והמושבים), ומהבחינה התרבותית, בפעם הראשונה החלה נקודת הכובד של הספרות העברית לעבור לארץ. אין ספק כי יוצרים צעירים אלה דאז (למשל, מיצחק למדן עד אביגדור המאירי) שפעלו בצידו של הרב-מג שלונסקי, מלאו תפקיד מרכזי בתחום התרבות הצעירה. כאן, אגב, מן הראוי לציין כי תרבות עברית צעירה זו שהמאירי היה אז בעת היווצרותה, מראשי דובריה בשער, היתה ביסודה חילונית, אף כי קשורה עם פנאטיות יהודית ועם זיקה והוקרה לתולדות העם והיהדות. אווירה חילונית זו, של תרבות וספרות שהיתה גם לאומית פטריוטית מאוד, אך לא על בסיס דתי, איננה מובנת מאליה היום, כשסוג של לאומנות מיישר קו לא רק עם גורמים דתיים-לאומיים, אלא אפילו עם חרדים אנטי-ציוניים. הרי דווקא במדינת ישראל, אשר בה הלאום היהודי/עברי כבר עולה במיניינו פי 30 ופי 40 על מניין היישוב העברי הקטן בימי המאירי, רק מתחיל סוג של מלחמת תרבות, אשר בה הספרות העברית ממלאה תפקיד חשוב גם בעצם קיומה.

     

     

    גבריאל מוקד

    פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, לימד במחלקות לספרות באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת חיפה. כעורך כתב העת "עכשיו" היה אחראי לגילוים של חלק ניכר ממשוררי דור המדינה. כיוצר, הוא פועל במסגרת סגנון הווריאציות והמטא-וריאציות. בנוסף עורך ומפיק של כתב העת "ג'רוסלם רוויו".

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 1
    • 0
    • 0

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    ארטיום, אלוהים

    פבל אלכסנדרוביץ' מובשוביץ'
    מה זה? מה קרה לך בראש? הוא שאל ופרץ בצחוק משונה....

    פה – סח (חג הפסח)

    יוכבד בן-דור
    אֲנִי מְנִיחָה אֶת חֵרוּתִי בְּהַר הַמְּנוּחוֹת, וְהוֹלֶכֶת יְחִידָה שֶׁלֹּא אֶשְׁמַע תֵּבָה...

    מַלְאָךְ

    תום כהן
    לְכָל אָדָם תִּקּוּן. גַּם לִי. נִשְׁלַח אֵלַי מַלְאָךְ מִתּוֹךְ הַקֹּר וְהַגֶּשֶׁם....
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית