close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • התפרסם ב - 08.03.18

    דמותו הגדולה של אמיל חביבי, סופר, איש ציבור ומדינאי פלשתיני שנותר במדינת ישראל, היא מעין מגדלור של צדק ושפיות, המורה באורו על הדרך הנכונה לפתרון הסכסוך בן מאה השנים ויותר, בין שתי האומות בארץ. האם פירוש הדבר הוא כי הסכמתי איתו, (אני שהיכרתיו והייתי מיודד איתו) בכול-מכול-כול? לאו דווקא. אך סמכתי על ההומניזם העמוק והשמאליות הלוחמת שלו שהיתוו דרך לפתרון הסכסוך הלאומי הקשה בארץ, שהוא תמיד כפצע פתוח.

    כבר בתחילת דרכו הציבורית כשהיה רק בשנות העשרים של חייו, הוכיח אמיל חביבי את ההומניזם היפה והנכון כל כך שלו ואת השמאליות האמיתית של מחשבתו המדינית (כאחד הלא-רבים בין הוגי הדיעות הפלשתינים והערבים בכללם). כוונתי לשתי החלטות רעיוניות למדיניות שלו, שנקט בתור קומוניסט צעיר, בשנות הארבעים של המאה הקודמת, אשר סתרו לחלוטין את הלך-הרוח הכללי בתוככי הציבוריות הערבית ברובה הגדול.

    ראשית, בימי מלחמת העולם השנייה, אמיל חביבי נמנה על המיעוט הקטן בין אינטלקטואלים, מדינאים ופוליטיקאים ערביים בכלל ופלשתינאים בפרט, אשר תמכו במעצמות הברית (בריטניה, ברה"מ ובנות בריתן) ולא בציר הפשיסטי של היטלר ולצידו מוסוליני. הוא הבין מה שלא הבינו רוב האישים הערביים: כי ניצחון היטלר יהיה לא רק מפלה לבריטניה וכיליון העם היהודי, אלא זה יהיה גם סוף לכל חלום עצמאות לאומית של הקולוניאליים בכללם ועמי ערב בכלל זה, שהרי רק אדם תמים יכול היה לקוות להענקת עצמאות לעמי מושבות ע"י היטלר… אגב, זאת הבינו לגבי סכנת הכיבוש היפני מהאטמה גנדי ונהרו ההודיים למרות עמדתם האנטי-בריטית.

    עמדה שנייה נכונה לחלוטין – ומתאימה לגישה שמאלית אינטרנציונלית נגד כל לאומנות – הפגין אמיל כשהיה אחד המעטים (יחד עם מפלגתו הקומוניסטית) שתמכו אז בפתרון הצודק של שתי מדינות לשני עמים, והרי אז דווקא הרוב המוחלט של הציבור הפלשתיני והערבי בכלל נסחף כליל אחרי הלאומנות והקלריקליזם החצי-פשיסטי והתנגד לעצם הקמתה של מדינת ישראל, גם על שטח מיזערי. אגב, אילו נתקבלה עמדתו של אמיל בנידון היתה נמנעת מפלת ערביי פלשתין (או כפי שהיא קרויה בפיהם 'נַכְּבָּה'.)

    נראה לי כי על בסיס גישתו העקרונית הזאת, פיתח אמיל חביבי גם גישה עקרונית לגבי המצב הנוכחי של יחסים בין העם הפלשתיני לישראל. על פי גישתו זו העם הפלשתיני קיים, למרות מפלתו, גם בחלקים של פלשתין וגם (בתור מיעוט) במדינת ישראל גופה. וגם סביבו קיימים עמי ערב, וזה כיום, גם עכשיו, הרקע לפתרון הסכסוך הלאומי. במסגרת זו שמר אמיל חביבי גם על זיקתו לעירו חיפה ולהר הכרמל מולדתו שנשאר בה – ולפי תפישתו אין ניגוד בין שייכות לארץ ואזרחותו במדינת ישראל לבין זיקה תרבותית והיסטורית עברית מצד כל אחד מאיתנו למקומות בעלי ערך, בין גיאוגרפי ובין היסטורי. בסופו של דבר, ואולי גם בתחילתו, זו מולדת של שני עמים (וגם של שתי מדינות אם תהיינה) בעתיד, בייחוד לדעתו. בהתאם לכך, כשערכתי ביקורים אצל אמיל במערכת עיתונו בחיפה וטיילנו על הכרמל, לא חשתי כל מתח אלא רק קירבה כלפיו כאשר דיבר על זיקתו העמוקה לחיפה ולהר כרמל כמחוז הולדת.

     

    פרופ' גבריאל מוקד

    פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, לימד במחלקות לספרות באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת חיפה. כעורך כתב העת "עכשיו" היה אחראי לגילוים של חלק ניכר ממשוררי דור המדינה. כיוצר, הוא פועל במסגרת סגנון הווריאציות והמטא-וריאציות. בנוסף עורך ומפיק של כתב העת "ג'רוסלם רוויו".

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 0
    • 0
    • 0

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    נעים להכיר, בלפור חקק

    מאת: אוהד עוזיאל
    משורר, סופר ופובליציסט, שימש יו"ר אגודת הסופרים העברים בישראל (2011-2005). נבחר...

    אָהוּב

    יפעת אמוץ- לוי
    אָהוּב, עֵינַי–עֵינֵי מָטָר הֵן הַנִּתָּךְ לִפְרָקִים. הָעֲנָנִים נוֹתְנִים אוֹרָם? אוֹ שֶׁמָּא...

    מי הזיז את הגבינה שלי…

    הרצל חקק
    שיחה עם הרב אליהו פנחסי לחג השבועות
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית