-1-
הכדור הוא עגול, אבל לא עבור דוד'ל. יש לו הרבה זיכרונות, טובים ורעים, והוא מספר לי אותם, כשאנחנו יושבים בסלון הבית שלו, והוא סובל מקוצר נשימה אבל לא מקוצר זיכרון.

-2-
חמישה כדורי רגל שמורים לדוד'ל בביתו, ועל כל אחד מהם נרשם שמו של אחד מאחיו שנספה בשואה. כל כדור היה בעיניו ניצחון על הנאצים.
הוא היה היחיד שניצל מקרב בני משפחתו, ובזכות כך שידע לשחק כדורגל. האחים שלו לא ידעו ומתו.

-3-
לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה, דוד'ל היה שחקן מחונן בקבוצת נוער יהודית בווארשה, בירת פולין, והכול ניבאו שהוא יככב גם בנבחרת ארצו.
כשהנאצים כבשו את פולין, הם רצו להציג מיצג שווא שהחיים חזרו לסדרם וארגנו משחק ידידות, כביכול, שבו נבחרת מטעם הצבא הכובש תתמודד מול נבחרת מקומית.
הנבחרת הגרמנית הורכבה מחיילים נאצים ששירתו בווארשה. אלה זכו לחיזוק של חיילי וורמאכט מערים נוספות בפולין, שקיבלו חופשה מיוחדת על מנת להשתתף במשחק. חלק מהם היו כדורגלנים מקצועניים לשעבר בליגה הגרמנית.
דוד'ל נבחר להשתתף בנבחרת המקומית, והוא שיחק עם טלאי צהוב על חולצתו בתפקידו הקבוע, חלוץ מרכזי. בעיטת הפצצה שבה ניחן ברגל ימין היתה חזקה יותר מכל טיל גרמני.
האצטדיון בווארשה היה מלא עד אפס מקום בעשרות אלפי צופים, רובם המכריע פולנים, אבל גם בקומץ גרמנים וחיילי וורמאכט עם רובים מכודנים ששמרו על הסדר.
הנבחרת של וארשה פחדה לנצח. ניצחון פירושו היה התגרות בנאצים, מן הסוג של ניצחונו של האתלט ג'סי אוואנס באולימפיאדת ברלין של שנת שלושים ושש, ועוד לעיני היטלר. היטלר אמנם לא ישב הפעם ביציעי המגרש בווארשה, אבל לפולנים היה נדמה ששפמו צופה בהם בשלט רחוק והם רעדו מפחד. כל מה שניסו לעשות, היה למנוע מהנאצים לכבוש שער.
המשחק היה קרוב לסיומו והתוצאה היתה עדיין אפס-אפס, תוצאה ידידותית שהתאימה, לכאורה, למטרות המשחק. שאיפותיהם של הפולנים היו לשמור, מחד, על גאוותם הלאומית, ולמנוע, מאידך, מעצמם צרות במקרה של ניצחון. כיבוש שער לרשת הגרמנית פירושו, במקרה הטוב, מאסר, ובמקרה הגרוע גזר דין מוות.
אלא שבדקת הסיום, דווקא דוד'ל לא היה יכול לכבוש את היצר הטבוע בכל שחקן לכבוש שערים. הוא פרץ מאמצע המגרש, וממרחק רב מן השער שיגר טיל ברגל ימין שהפך לשער הניצחון, אחת אפס לזכות הפולנים.
לאחר כיבוש השער, הוא נפנף לעבר חמשת אחיו שישבו ביציע ומחאו לו כפיים בהתלהבות.
השופט לא התמהמה הרבה ושרק לסיום המשחק.
הנאצים התקשו להשלים עם ההפסד. הם השתוללו מזעם, דווקא יהודון השפיל אותם לעיני קהל הצופים הרב שמילא את האצטדיון.
מיד לאחר המשחק, רצו הנאצים לעצור את דוד'ל ולשלוח אותו למחנה ריכוז, אבל הוא הצליח לחמוק מהם בעזרת חבריו לקבוצה. חיילי הוורמכאט ששמרו על הסדר מסביב, נאלצו להסתפק בחמשת אחיו, שעודדו מהיציע, וירו בכולם למוות.

-4-
דוד'ל אמנם ברח, אבל מצפונו ייסר אותו על כך שאחיו מתו בגללו. גול אחד יותר מדי שלו עלה שלא מרצונו בחייהם של חמשת האחים.
אבל לדוד'ל לא היה זמן להתייסר. הוא היה חייב להציל לפחות את עצמו, כי אחרת לא יישאר שריד ופליט מן המשפחה. הוא נדד בדרכים, מעיר לעיר וממדינה למדינה. בכל מקום שראה מקומיים משחקים כדורגל, ביקש להצטרף. כל גול שהבקיע הקדיש לזכר אחד מחמשת אחיו.
איש לא ידע שהוא יהודי, עד שבאחד המשחקים, כשהוא שיגר עוד טיל ממרחק שהפך לשער, אחד מחיילי הוורמאכט זיהה אותו ואמר לחבריו: "זה היהודון שהשפיל אותנו בווארשה. תפסו אותו."

-5-
לקחו את דוד'ל למחנה ריכוז, והוא ידע שאפסו סיכוייו לשרוד אלא אם יתגלגל לרגליו באורח נס כדורגל. מדי פעם שומרי המחנה שיחקו ביניהם כדורגל ואחד מהם, ששמע על היהודי שיודע לשחק, צירף אותו לקבוצה הנאצית ופקד עליו: "הפעם תבקיע שער לכיוון הנכון!"
דוד'ל עשה את שלו והבקיע, עשה את עצמו פצוע כדי שיחליפו אותו, ניצל חוסר תשומת לב רגעית וברח.

-6-
עד סוף המלחמה, דוד'ל נדד שוב בדרכים. הוא רזה מאוד ופה ושם שיחק כדורגל והבקיע שערים כדי לקבל אוכל. זה היה החוזה שהציעו לו ולא היתה לו ברירה אלא להסכים.
החוזה אמר כך: 'תכניס גול – תקבל ארוחה. תחמיץ – תקבל כדור אבל בין העיניים.'
דוד'ל ידע שחייו תלויים עכשיו בכדור ובכל פעם, לפני שעלה על המגרש לשחק, המריץ את עצמו בקריאה: "על החיים ועל המוות."

-7-
כשהמלחמה נגמרה, התגלגל דוד'ל למחנה משוחררים בגרמניה. הוא היה רזה ושדוף ומורעב, אבל עוד היה לו כוח לשחק כדורגל.
הוא ראה כדור והתחיל להקפיץ אותו על הרגל וככה נזכרו בו: "זה היהודי שתקע גול לנאצים בווארשה והשפיל אותם!"
איש לא זכר שהגול הזה שכבש עלה בחייהם של חמשת אחיו, אבל דוד'ל לא שכח. כשהציעו לו להישאר בגרמניה ולחתום על חוזה מקצועני עם קבוצת כדורגל מקומית, הוא סירב והחליט לעלות לארץ ישראל ולשכוח מגרמניה.

-8-
אבל כדורגל הוא לא שכח לשחק. ימים אחדים אחר שירד מהאונייה, הבקיע דוד'ל כבר את שערו הראשון במדי 'הפועל'. הוא הפך, כמובן, לכוכב הקבוצה, ואת כל השערים שהבקיע הקדיש לזכר אחיו שנספו בשואה.
בכל פעם שעלה למגרש, הוא היה משמיע את צעקת הקרב המפורסמת שלו: "על החיים ועל המוות!" כאילו הוא ממשיך לשחק לא רק כדי להמר על חייו אלא גם על החיים של חמשת אחיו. בכל פעם שכבש שער נפנף לעבר היציע, כאילו חמשת אחיו עדיין יושבים שם ומוחאים לו כפיים.

-9-
לשיאו הגיע דוד'ל כאשר באחד ממשחקי הליגה החשובים, הוא התעלה על עצמו והבקיע חמישייה, שער אחד לזכר כל אחד מהאחים שלו. הוא לא קיפח איש מהם.
כשהבקיע את השער הראשון, הוא אמר שהוא לעילוי נשמתו של אחיו שמוליק.
כשהבקיע את השער השני, אמר שהוא לעילוי נשמתו של אחיו אריה.
כשהבקיע את השער השלישי, הקדיש אותו לעילוי נשמתו של אחיו מוישל'ה.
היו לו כבר שלושה גולים באמתחתו, אבל זה לא הספיק לו כיוון שלא רצה לקפח גם את שני אחיו הקטנים. כך הבקיע את השער הרביעי לעילוי נשמתו של אחיו יצחק'לה, ואת השער החמישי לעילוי נשמתו של אחיו מוטל'ה.

-10-
לאחר שהבקיע דוד'ל את החמישייה, הוא קנה לעצמו חמישה כדורי רגל וחרט על כל כדור את שמו של כל אחד מאחיו. דוד'ל החזיק את הכדורים מעל הארון בסלון כמו נרות נשמה. מדי יום נהג לנפח את הכדורים במשאבה, כאילו הוא נופח מחדש רוח חיים בחמשת אחיו.

-11-
עכשיו, כשדוד'ל כבר זקן מאוד ומספר לי את סיפורו, הוא יושב על הכורסא בסלון ומביט באוסף הכדורים שיש לו על הארון. הוא כבר זקן מכדי לטפס על כיסא ולהוריד ולנפח אותם בעזרת המשאבה. בהדרגה הכדורים מתרוקנים מן האוויר, כאילו גם הם סובלים מקוצר נשימה, ודוד'ל יודע שכאשר לא תישאר בהם טיפת אוויר, ינפח גם הוא, מן הסתם, את נשמתו יחד איתם.

הערת המחבר:
"חמשת הכדורים של דוד'ל" הוא עיבוד בדיוני לחלוטין לסיפור חייו של משה הנדלר, ניצול שואה שהיה מכוכבי קבוצת הכדורגל של הפועל חיפה לאחר קום המדינה
ובתחילת שנות החמישים וכונה "פושקאש הישראלי".
מעולם לא פגשתי את הנדלר, אבל בתור אוהד הפועל חיפה, סיפור חייו נגע לליבי והחלטתי לעבד אותו לפרוזה. כמה מהפרטים בסיפור שואבים השראה מהביוגרפיה האמיתית של הנדלר, אבל רובן המכריע של הסצנות נרקחו מדמיוני.
ברצוני להודות לעתונאי הספורט החיפאי הוותיק יוסי גלזר.

דרום אמריקה, 19.2.2017