בין כל הסידורים החסויים, ההצפנות והסודות בהם עסקה לשכת ראש הממשלה היה סיפור הכיסוי של סילימנובנה הזקנה בעל משמעות מיוחדת. משמעות שאת פשרה ידעו רק ראש הממשלה עצמו, ראש הלשכה שלו הגברת יונת דגני והנהג האישי של ראש הממשלה, זה המכונה ״וודקה״.

לרשותה של הגב‘ סילימנובנה עמדה דירת שרות צנועה של ממשלת ישראל, שניתן היה להגיע אליה רק דרך צדו האחורי של בניין אפור המצוי במרחק הליכה קצרה מהכנסייה האתיופית ברחוב החבשים בירושלים. מקום שזכה לפרסום עולמי ואקשן עוצר נשימה כאשר פול ניומן, בתפקיד ארי בן כנען מפקד האקסודוס , הפגין בו כושר אקרובטי וזריזות לא מבוטלים בעת המרדף של החיילים הבריטים אחריו.

בניגוד לפול ניומן הדינמי, הגברת סילימנובנה הזקנה ישבה כפסל בודהה במקומה הקבוע ליד השולחן הישן שבדירתה. שולחן שניכר בו שבעבר היה רהיט מרהיב עין, אבל  ציור הנשר המזרחי המשחר לטרף, ששובץ בו בסגנון דמשקאי, נשחק מרוב שימוש. הגברת סילימנובנה אומנם חלקה עם מר ניומן עיניים כחולות חודרות, אבל פה הסתיים הדמיון, והיא התפארה בשלושה עד חמישה סנטרים מרשימים ושומה שעירה על לחי ימין. היא גם התאפרה הרבה יותר ממר ניומן, ובסגון שונה שלא לומר הפוך – מבליטה את האיפור על שפתיה ואת הכחל מסביב עיניה.

על השולחן עלו וירדו קלפים מהחבילה שבידה עמוסת הצמידים וטבעות הזהב. אצבעותיה הזריזות שציפורניהן צבועות בלק אדום בוהק ומוקפד סידרו אותם בסגנון הסודי שלה, שאיפשר לה לחזות את העתיד של האדם היושב מולה. כל קלף, שאורכו היה 18 סנטימטר ורוחבו 12, הכיל סמלים מסוימים ממערכת הכוכבים והפלנטות שסיפרו לה את כול הדרוש לדעת למי שידע לקרוא אותם. כל מי שהיה זקוק לשרותיה, ידע שסילימנובנה הזקנה אף פעם לא שוגה.

עיקר חוכמתה של הזקנה היה בסדור זמני הביקורים של המנהיגים הישראלים הבכירים בחדרה החשוך, כך שביקורו הסודי אצלה של אחד הבכירים שבבכירים אף פעם לא יצטלב בביקורו של אחד מיריביו. כל אחד היה חייב להרגיש בטוח שהוא היחידי מקרב היושבים סביב שולחן הממשלה שמגיע אליה.

בגלל ממדיו הצרים של רחוב החבשים, ובשל סיומו כדרך ללא מוצא, נמנעים רכבים מלהיכנס אליו, במיוחד אם רוחבם עובר במידה ניכרת את זה של מיני-מיינור בריטית. לאור זאת באותם לילות חשוכים בהם בא ראש הממשלה לביקור בדירתה של סילימנובנה הזקנה, השתמש  ״וודקה״ ברכבים קטנים של ארבעה צילינדרים בלבד להסעתו.

פעם, בטרם הביקורים הפכו לשגרה, נערך דיון בלשכת ראש הממשלה בין המעורבים בארגון הפגישות של הבוס עם ״אשת הקלפים״. על הפרק עמדה השאלה האם עדיף שהפגישה תהיה ב“דירת השרד"שברחוב החבשים, רחוק מהעיניים הבוחנות של כל הרכלנים שמסתובבים בלשכה. או, שמא עדיף שהוא יפגוש את סילימנובנה הזקנה בבונקר סודי, צדדי ונסתר בבניין המרכזי שבקריית הממשלה. בגלל הצורך בסודיות מוחלטת, וגם בגלל שהגברת סילימנובנה לא באמת היתה מוכנה לזוז, נפלה הבחירה על הדירה ברחוב החבשים.

״אין מה להגיד, הזקנה הוכיחה את עצמה,״ אמר ראש הממשלה בשיחה אישית עם יונת דגני, יד ימינו.

"איך כל העניין הזה בכלל התחיל?"תהתה יונת דגני. "איך גילית את הכוחות שלה?"

״את עוד לא עבדת אצלנו אז."ענה לה ראש הממשלה "ואני עמדתי בפני החלטה גורלית אם לתקוף בסיס מסוים של האויב או לא. המודיעין גילה שעומד להיות מפגש מפקדים בכירים, שאת חלקם אנחנו מחפשים כבר כמה שנים, ואחד מהם נחשב לפרס מיוחד. זאת היתה הזדמנות לעשות אתם חשבון נוקב. אבל, היה בכך סיכון. בפגישה ההיא היו אמורים להשתתף שני מפקדים בכירים ממדינה לא ערבית שיש לנו ענין לא להסתכסך אתה. מה עושים?"

״באמת מה עשית?"שאלה יונת דגני בסקרנות.

“חשבתי. התלבטתי. שקלתי, ואז הרמטכ"ל הציע שאלך לדבר איתה. היא הוכיחה לי כושר הבחנה בלתי רגיל," השיב לה ראש הממשלה. “ולא סיפרתי לה למה באתי. והיא ישבה שם ושיחקה עם הקלפים הענקיים שלה. שמה אותם על השולחן, אחר כך אספה אותם בחזרה, ועוד פעם סידרה אותם בשיטה מוזרה ואמרה, ‘אני רואה קבוצת אנשים יושבת מסביב לשולחן’. ואחר כך היא הוסיפה, ‘שניים נפרדים והולכים’, והתמונה שהיא ראתה הסתיימה. היא לא ידעה במה מדובר, ואני חשבתי תחילה לבטל את הפעולה. אבל כאשר שמעתי  ש‘שניים נפרדים והולכים’, החלטתי לקחת את הסיכון. נתתי הוראה להפעיל את המודיעין שיסמן לנו מתי השניים עוזבים. חיכינו קצת ואחר כך הפצצנו. מסתבר שזאת היתה הצלחה עצומה."

יונת דגני התקשתה להאמין לאמיתות הסיפור. אבל היא הכירה היטב את הבוס שלה והוא מעולם לא נתן לה סיבות לפקפק בו.

אחרי שהרמטכ"ל השתחרר ונהיה יו"ר האופוזיציה לאט לאט התחילו להבין כל אנשי הכוח שבבירה מהו ערכה העצום של הגברת סילימנובנה הזקנה. היו לה שני כוחות טמירים. האחד, יכולת ראיית העתיד שלה, והשני – ובעיני רבים החשוב יותר – השפעה פוליטית בלתי רגילה. אבל הלא ניכר בה שהיא מבינה עד סופם את היתרונות העצורים בקרבה. היא נהגה לומר באופן הפשטני והמשכנע ביותר "זאת בסך הכול העבודה שלי. קורה שבן אדם הוא טוב בעבודה שלו. הרי אם לא הייתי טובה לא היית בא לראות ולשמוע אותי והייתי מפסידה את הפרנסה שלי. אני מכירה אצלי בשכונה כמה אנשים בלי פרנסה, ואני יכולה להגיד לך שלא טוב להם, ואני מרחמת עליהם מאוד.“

והנה הגיע היום בו נדרש ראש הממשלה להחלטה כבדה מאד. הוא כבר הספיק להתייעץ עם מיטב המוחות במדינה. עם אוהבים ושונאים ממפלגתו, וגם אם כמה אנשי אופוזיציה נבחרים שסמך על הפטריוטיות שלהם, כולל חכמים וגם פחות מחכמים, שתמיד מצויים ומוכנים לתת עצות. מישהו קרוב אליו, שאת דעתו נהג להחשיב במיוחד אמר לו בידידות: "תראה, כל כך הרבה דברים שאנחנו עשינו היו מיותרים. אז אל תעשה שום דבר. תאמין לי שהכול יסתדר מעצמו במשך הזמן."

דווקא אשתו המשכילה, בעלת תואר דוקטור במדע המדינה אמרה לו את ההפך: "יקירי, אם אתה רוצה להשאיר משהו אחריך, שמישהו יזכור אותך בהיסטוריה, אתה חייב להסכים להצעה הזו."

"אבל המחיר מותק, המחיר!“

"רגע, רגע. אבל ממך למדתי, שאם רוצים לקנות משהו טוב, זה עולה כסף טוב. יש לך הכסף הזה."

"אין כאן מקום להשוואה, זה דבר אחר,"השיב לה ראש הממשלה, כאילו הוא מדבר אל עצמו.

ראש הממשלה הוסיף להתייעץ, גם כי זה היה נעים להרגיש חשוב בדיונים מעמיקים עם הרמטכ“ל ועם כל ראשי השירותים החשאיים, שהאירו לפניו את ההיבטים השונים וההתרחשויות הצפויות בעקבות החלטתו. הוא גם הוסיף למשוואה את ניסיונו הממושך ואת תבונתו שלו, אבל בסופה של ההתלבטות הקשה, הוא פנה אל יונת דגני ואמר לה:

"סדרי לי פגישה איתה."

היא כבר ידעה למה הכוונה ותכף ומיד ניגשה לביצוע המשימה.

"מה שלומך?"פנתה אליו גברת סילימנובנה הזקנה בכל הכבוד, אבל בדרך שגם היה ברור שהיחסים ביניהם הם אלו שבין נכד צעיר וגאון לבין הסבתא החכמה שלו.

"אולי את תעזרי לי שיהיה יותר טוב“, אמר לה. "תגידי לי מה את רואה."

היתה דממה ממושכת בחדר, רק קול הקלפים המחולקים, הנפתחים, הנאספים, המתערבבים והמתחלקים שוב נשמע. למרות שראש הממשלה לא זז, היה נדמה לו שלהבות הנרות שהקיפו אותו התנועעו בחוסר שקט, כאילו טולטלו על ידי משב רוח מסתורי.

גברת סילימנובנה הזקנה חזרה על סידור הקלפים ואיסופם פעמים אחדות, ובכל פעם נאנחה עמוקות. היא לא הצליחה בשום אופן להגיע לאיזו שהיא תמונה ברורה. לבסוף פלטה כמעט בלחש:

"אני מצטערת, בכל פעם שאני מסדרת את הקלפים ומתחילה להופיע תמונה, משהו עולה והכול משתבש."

"מה את בכל זאת מצליחה לראות, לפני שהתמונה משתבשת?" הוא שאל, וניכר בו שעצבנותו גוברת, הרי עד היום תמיד היו לגברת סילימנובנה הזקנה תשובות בשבילו.

היא חזרה על סידור הקלפים על השולחן ואמצה את מבטה.

"את רואה משהו?"שאל שוב ראש הממשלה עם חשש לא קל בקולו הרדיופוני.

היא עדיין לא השיבה, רק המשיכה למקד את עיניה בחלל שלפניה.

"מלחמה. אני רואה מלחמה,"היא לחשה.

"מי נלחם במי?"הוא מיהר לשאול. "מה יש שם? מטוסים? טנקים? את רואה דגלים? מגן דוד? את ראש האופוזיציה? מה את רואה?“

"מצטערת. הכול נעלם,"היא השיבה וניכרה אכזבה גדולה בקולה.

הוא קם על רגליו: "והגברת סילימנובנה,"הוא אמר והחל לעשות את דרכו לעבר הדלת. "יש סיכוי שמחר תראי תמונה יותר ברורה?“ שאל בעת שפתח את הדלת.

"לא,"השיבה, האמת נר לרגליה.

אחרי שראש הממשלה יצא, קמה מהכיסא גברת סילימנובנה הזקנה, נאנחה בכבדות והחלה לאסוף את חפציה המועטים. הפעם היא לא היתה צריכה את הקלפים כדי לדעת שהגיע הזמן למצוא לעצמה מקום חדש לגור בו.