הרב אליהו חיים פנחסי מכהן כרב של קהילת עין חמד זה עשר שנים. הוא מכהן במקביל כמפקח על הכשרות ביישוב מבשרת ציון. אביו הרב שמואל פנחסי חבר מועצת הרבנות הראשית. הרב ידוע כמי שמבקש להוביל להידברות בין חלקי האוכלוסייה, והדרשות שלו בבית הכנסת של עין חמד אהובות על קהל המתפללים. ברדיו קול חי מדי פעם תזכו לשמוע אותו מתראיין וכך גם באתר של 'ערכים'.

הפסח כבר מחכה לנו
או: הפסח מאיר, ריח המצה באוויר

חג הפסח כבר בשער – ויש תחושה של שינוי באוויר, פעמי אביב, הציפייה למאכלים המיוחדים, לדג הממולא, למצה…לארבע הקושיות. יש גם המנהג שזכור מימי הילדות לבדוק את פינות הבית לאורו של נר, לבדוק אם אין חמץ בבית – וכמובן, הניקיונות המואצים לקראת פסח. לא שכחנו, עד כמה נהגו להסביר לנו, שמה שחשוב זה הניקיון הפנימי, הרוחני, לטהֵר את לבנו. ישבנו לשיחה עם הרב אליהו חיים פינחסי, הרב של קהילת עין חמד, כדי להבין כמה צדדים של חג הפסח, לנסות להבין מה הקשר בין בני ישראל הנָסים על נפשם…לבין הנִסִים שאנו מחכים להם, לא רק בימים ההם, גם בזמן הזה.

כבוד הרב, מדוע השבת שלפני חג הפסח נקראת 'שבת הגדול'?

המשמעות הראשונית היא – זו שבת של היום הגדול. לכן אנו אומרים שבת הגדול ולא שבת הגדולה. יש כאן קישור לחג הפסח. מה עושים בשבת זו. נוהגים לדרוש בה בהלכות הפסח. יש מסורת לפיה בשבת זו התחילה יציאת מצרים, כך שהשבת לפני כמה אלפי שנים כבר היינו על מזוודות, יצאנו במקלנו ובתרמילנו לעבר ארץ ישראל. והייתה התרגשות גדולה.

מה הרגישו אז המוני בני ישראל?

הם הרגישו שהם דור ראשון לגאולה, שהם יוצאים ממשטר של עבדות, של גזירות קשות – והם הבינו שעליהם להגן על זהותם, על עצמם, לא להסתכן בגלות נוספת.
עם ישראל עבר רבות בדורות האחרון, ולאחר דורות אנו עדיין עם הנס על נפשו, יודעים שעלינו להגן על זהותנו, על תורתנו. לא לתת לרוחות זרות לשלוט בנו ולהפוך אותנו לעבדים.

אנו מוצאים בהגדה של פסח אמירות חברתיות כמו 'כל דכפין ייתי ויפסח'. האם זיכרון העבדות והחיים הקשים מחייב אותנו לאמץ דרך מוסרית יותר?

אכן התורה מיטיבה עם החלשים – ויש בתורה מצוות שבאות לסייע לגר, ליתום ולאלמנה. חג הפסח וההגדה אכן מחזקים אמירות אלה. לא לוותר על קוטב הדאגה לחלש. בעשרות מקומות דורשת התורה לגלות יחס של אהבה ושוויון כלפי החלש ובייחוד כלפי הַגֵּר, והתורה גם מנמקת זאת בהיסטוריה שלנו. בתורה המצוות החברתיות מעוגנות בזיכרון העבדות והגרות שלנו. "כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא יט, לד).

בגיל בית הספר בעיקר ידעו להנחיל לנו את התודעה שזהו חג החרות, חג הדרור. האם עדיין יש להמשיך בקו זה?

בחג הפסח, אכן יצאו בני ישראל אל החופש – ולאורך כל סיפור ההיסטוריה שלנו בספר שמות – וכך בהגדה – אנו למדים על הדרישה לשלֵח את ישראל לחופשי:  "כֹּה אָמַר ה' שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי" (שמות ז, כו). והאל אכן מסייע לעם – וכאן מודגשות ארבע פעולות של גאולה: "וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים" (שמות ו, ו). ויש גם פעולת הפדיון של העם: "וַיִּפְדְּךָ מִבֵּית עֲבָדִים מִיַּד פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם" (דברים ז, ח).

העם נדרש לשמור על זהותו – ויציאת מצרים נשארת חקוקה באותיות של זהב בעבר שלו.

החֵרוּת מוכרת לנו מתקופת חז"ל, וראינו מלה זו במטבעות מימי בר כוכבא – "חֵרות ציון", "לחרות ישראל" ו"לחרות ירושלים". בהגדה של פסח, בעקבות המשנה אנו מוצאים מטבע לשון זו ומחויבים לומר: "לפיכך אנו חייבים להודות… למי שעשה לנו ולאבותינו את כל הנסים האלו והוציאנו מעבדות לחירות" (פסחים י, ה).

כיצד משתלבים החמץ והמצה במסורת של החג הזה. במשך שנים לימדו אותנו שיש גם משמעות רוחנית לאלה בחיינו. מה עושה לה המצה, מה המיוחד בה?

אין ספק שהמצה מוסיפה טעם חדש לכל החג, סמל שמאפיין אותו, ואנו מבינים כי אכילת המצות ואיסור החמץ, באים להשריש בלבנו את זיכרון יציאת מצרים. כאן על פי המסורת אנו זוכים להנחלת מ ורשת וערך עליון במהירות ובחיפזון. על פי המסורת כל כך מהר, עד שבני ישראל לא הספיקו לאפות לחם לדרך ואפו רק מצות. מורשת זו וזיכרון זה מחזקים את האמונה בכך, שהקב'ה יכול לגאול גם אותנו תיכף ומיד וללא כל עיכוב. ידוע גם האופי המיוחד של המצה, והיא אכן מסמלת פשטות ויראה וענווה וחוסר גאווה. החמץ מסמל את ההיפך. מסמל התנשאות. זה הזמן לשינוי רוחני, להבין מה מקור זהותנו. נתייחס לחג הזה כיציאת מצרים מחודשת של כולנו.

הרב אליהו חיים פנחסי