אני ישבתי על יד עייזר, שנהג כמו משוגע – קצת מפחיד, אבל תוך דקות הוא היה מביא אותי לקריה, ממש בתוך המחנה. מאחור ישבו עוד שתי חיילות, שהצדיעו לפני שנכנסו. לא נעים – אני שכחתי…
"מה שחשוב", אמרה השמנה שבין השתיים, "הוא שאימא שלו מתה ממש סמוך למועד שהיה אמור להתחתן עם בחורה מחיפה, שגרה בבית יפה על הכרמל, והיא עשירה, וגם לו לא חסר כלום – וכולם חשבו שזה זיווג מן השמיים, ורק חבל שההורים שלו לא זכו לשמוח, והוא הלך לבית הקברות לבקש רשות מההורים שלו להתחתן ולהזמין אותם לחתונה. ככה מאמינים שאם לא מזמינים את המתים, בעיקר את אימא ואבא, אז הם באים ללא הזמנה לחתונה ומקלקלים את השמחה, ומי שרוצה שלום, הולך לקבר, מביא נר נשמה, בוכה קצת ומבקש את המת לבוא. הוא באמת הלך והדליק נר, ולא הצליח לבכות, אבל ביקש שאימא ואבא ייתנו ברכה לחתונה, אחר כך קם והתכוון לצאת, ואז הוא רואה אותה, את רחל, שלא השתנתה כלום, והייתה אפילו עוד יותר יפה, כי העיניים הנפלאות שלה היו עצובות, והעצבות התאימה לה… והנה, היא הולכת מולו בשביל, והיא, כמובן, לא הכירה אותו, כי עברו שנים, והוא כבר לא ילד, אלא גבר מגודל. והוא נעמד לו ככה באמצע השביל – המום, מרגיש שהראש שלו מסתחרר עליו, ואם לא יישען על המצבה הקרובה – ייפול, והיא מתקרבת אליו, כי היא באה לבית הקברות לבקר את בעלה שמת שנתיים קודם מסרטן הכבד, והיא לא התאוששה מהמכה, כי היו זוג… והם היו מפורסמים בבוהמה של תל אביב, כי היו שניהם יפים, וכל מי שרצה שהמסיבה שלו תצליח, היה מזמין אותם, ועכשיו היא נשארה לבד, והיא פתאום תפסה מה קרה, וגם ילדים לא היו לה…
"והוא, שמה בבית הקברות, חוזר אל עצמו מההלם ואומר לה שלום, והיא עונה לו שלום קר כזה, כי מה היא יודעת מי זה, אולי סתם אחד שנטפל, כי הרי לא חסרו לה כאלה, ועוד בבית קברות! והוא אומר לה: 'קוראים לך רחל זאבי'. 'כן', היא אומרת, 'מי אתה?' 'השם לא יגיד לך כלום, זה היה מזמן, היית מחנכת שלי בכיתה ו' '.
"ואז הוונוס הזאת מחייכת וחושפת שיניים של פרסומת למשחת שיניים, והוא אומר לעצמו: די! זה בטח מסר מאימא ואבא, זה לא יכול להיות סתם… והוא אומר לה: 'רחל, אני אוהב אותך, תמיד אהבתי אותך, אני מת, מת עלייך…'
"ורחל, את יכולה לתאר לעצמך, קיבלה את זה כשוק חייה, לא שלא שמעה דברים כאלה – כל החיים שלה שמעה רק וידויי אהבה, אבל ככה? מרוב שהייתה נבוכה, ולא ידעה מה להגיד לו – היא אמרה: 'אבל אתה קטן!' ושניהם פרצו בצחוק, כי הוא היה כבר בן עשרים ושלוש, והיה גבוה ממנה בשני ראשים. אז היא תיקנה את עצמה ואמרה: 'אני זקנה בשבילך – אני בת שלושים וחמש, עוד מעט בת שלושים ושש… 'והוא אומר לה: 'רחל רחל' – ושם על השביל כורע על שתי הברכיים לפניה – 'את לא יכולה לתאר לעצמך כמה אני אוהב אותך, כמה!' והיא מבקשת ממנו, מתחננת שיקום, כי אנשים רואים, כי פה בית קברות, ולא בימת אופרה, והוא מתרומם לאט וממשיך למלמל: 'רחל, רחל, והיא מסתכלת על המסכן ורואה שהוא חתיך לאללה, ולמי היא צריכה לתת דין וחשבון, ואז היא מלטפת לו את השיער השחור היפה שלו, והוא תופס את כף ידה ומנשק לה ציפורן אחר ציפורן, והיא חושבת לעצמה, איפה אמצא בימים אלה אהבה כל כך לוהטת, ואיפה אמצא בחור שמתנהג כמו פעם, עם כל הגינונים? והיא פורצת בצחוק כזה, שמה על השביל בבית הקברות, והיא מבטיחה לו, והוא שוכח שבעוד שבוע…"
ואז עייזר עוצר את האמריקאית הגדולה, ושתי החיילות יורדות ומצדיעות, והוא אומר לי: 'כאן תחנה אחרונה'. ואני לא יודעת איפה אני, ואני אומרת לו:
'אבל אני צריכה לקריה'.
'מצטער, מיידלה, כאן תל נוף!'
ואני יורדת, וממש לא יודעת איפה אני, וגם שכחתי להצדיע לו (הוא היה אז סגן רמטכ"ל, או משהו), ובסוף אני גם לא יודעת מה נשאר עם רחל והזה שלה, ורציתי לרוץ אחרי שתי החיילות, אך הן כבר היו רחוק, ואני עומדת סתם בתוך הלא יודעת איפה.
תגובות