close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • שומר העיר – הנוטר

    אלישבע רוזנבוים | סיפורים | התפרסם ב - 25.06.18

    שמואל היה הבכור להוריו ר' מנדל ורבקה. שמונה אחים ואחיות היו לו, והם גרו בצריף המרוחק שליד הנהר. שמואל, שמל'קה, כפי קראו לו בילדותו, למד בחדר. פרנסתם היתה דחוקה ומנדל שט אל מעבר לים, אל מקום שה"זהב מתגלגל בו ברחובות", בתקווה להביא מעט ממנו למשפחתו. תכניות היו לרבקה לשלוח את התכשיט שלה, שמל'קה, לישיבה, אך בינתיים עזר לפרנסת המשפחה במאפיה של וולף קורלצ'יק, שריד בודד לחסידי גור שהיו פעם בעיירה, ואת עיניו נשא אל פועה בתו. כשמלאו לשמואל שמונה עשרה נקרא לעבודת הצבא. הוא היה חייל פולני גאה במלחמת השחרור הפולנית. מן הצבא שלח לפועה תמונה למזכרת, רצה שתזכור אותו גאה במדיו, עם חרב על ירכו. כתב לה מאחור: למזכרת נצח משמואל. ואולי מעולם לא שלח את התמונה. היא נמצאה בין חפציו שנותרו לאחר מותו. מכל מקום, בצבא הוא שירת כאיש מודיעין חשאי. קרון שמור היה לו בעת ההיא והוא העביר ידיעות מן החזית לעורף ומן העורף לחזית. הוא העביר גם, מן הצד, מכתבים וחבילות ומשקאות בין יהודי העיירות. עם סיום המלחמה, שהשיבה לפולין את חירותה הגזולה, חזר שמואל לעיירה שלו, שרנסק. חייל משוחרר עם תעודה ואות כבוד: "כוכב פשמישל".

    האות ניתן לו על ידי הקהילה של "עיר המלך החופשית פשמישל על הגנתו האמיצה על העיר ואדמת פשמישל בין התאריכים 16.5.1919 – 1.9.1918". התעודה נחתמה ב 1.5.1920 ע"י ראש העיר יוזף קוסטשבסקי, וראש הצבא רב סרן גוסטב וולגנר, מפקד מחנה המבצר, בשם הוועד הצבאי-אזרחי. והוא היה "רשאי לעונדו מתחת ללולאה של הכפתור השני מתחת לצווארון, כשסופרים את הכפתורים מלמטה", כך כתוב אות באות בפולנית בתעודה. האות וגם התעודה קיימים עד היום בעיזבונו. אבל פועה לא חיכתה לו. היא נישאה ליוסף, גם הוא מבני העיירה.

    שמואל נשא לאישה את אחותה הצעירה ממנה, את שרה קורלצ'יק, והוא אהב אותה, והזוג הצעיר עלה לארץ ישראל.

    מאחוריהם נשארו העיירה והמאפייה, כל אחיו ואחיותיו, וגם הוריו של שמואל ואחיה של שרה ואחיותיה. הם הגיעו לחיפה עם קבוצת חלוצים ורצו להקים קיבוץ אבל המזוודות אבדו להם בנמל והם נשארו לחפשן. הם לא רצו להתרחק מן המזוודות שהיו בהן מטעמיו וריחותיו של הבית שעזבו וקיוו למצוא אותן ברבות הימים. החודשים נקפו ולקיבוץ שלהם הם כבר לא הצטרפו. שנות העשרים התקרבו אל קיצן והגיעו שנות השלושים. הם מצאו לעצמם חלוציות אחרת והצטרפו לקבוצת פועלי בניין שהקימה את קריית חיים. בין דיונות החול הבהירות נמתחו רחובות ולאורכם נבנו בתים קטנים עם גגות שטוחים מכוסי אספלט, וחצרות. לכל רחוב ניתנה אות כשם. הפועלים עבדו בחומר ובלבנים, בכל עבודה שנמצאה להם. גם שמואל ושרה בנו בית והקימו משפחה. בת נולדה להם ברבות הימים, וגם בן. ובינתיים, בבתיהם הרחוקים שבשרנסק, כמו בכל פולין, כמו בכל אירופה, התחילה לבעור האדמה, אימה. אחיה ואחיותיה של שרה הצליחו לצאת ולהגיע לארץ ולאותה קריה שלהם, קריית חיים. הקריה התמלאה עבור הילדים בדודות, בדודים ובבני דודים. גם פועה ויוסף עלו, והיה עדיין קיר של טינה כבושה בין שני הגיסים. ללא אומר, ללא מילים. שמואל, שמשפחתו הגדולה והענייה לא מצאה דרך לצאת מהעיירה, לא זכה לראות יותר אף אח, אף אחות, לא את הוריו ואף לא אחד מכל אחייניו ואחייניותיו.

    היו לו תלת אופן, עגלה וסוס, ולבסוף גם מכונית קטנה – "הטרנטה", כפי שכונתה בפי ילדי הקריה. והוא, שמואל, מחלק הלחם המיתולוגי, מכר לחם ברחובות הקריה, זֶכֶר למאפיה ההיא. הוא זכר ושתק. ממרכז החצר היו הילדים יורדים לקנות לחם "ישר מהמאפיה" ולזלול קצת מהפרורים הטעימים שהתפזרו על המגש, כאשר היה שמואל בוצע לחם חם לחצאים.

    הוא מיעט לדבר, גם בבית. הוא כתב. את החיים של יהודי שרנסק שאינם כתב, שבלבו עדיין היו. ב-1960, יצא לאור ספר זיכרון, ספר "קהילת שרנסק והסביבה". שמואל היה יו"ר ארגון יוצאי שרנסק בישראל וראה לעצמו "חובה להציב ליקרים אלה מצבת זיכרון, נר תמיד אשר לא יכבה, ויוכל למסור לדורות הבאים את דברי הימים של קהילתנו". את מיטב זמנו הקדיש שמואל לספר הזה.

    בנו של שמואל לא אהב את העיסוק הזה שלו ורחק מכתיבתו התמוהה של אביו, מדבקותו במטרה עלומה. הוא סבל מעקת שתיקתו המכונסת, ולא ידע להעריך את עסקנותו, ולא קרא בספר אלא בהגיע בנו שלו לגיל מצוות, וצריך היה לכתוב עבודה על תולדות המשפחה. רק אז קלט פתאום שכמעט ואין לו מושג על שורשיו. הוא חיפש אותם בין דפי הספר שלא זכה לאהדתו כל השנים בהן נכתב. הוא זכר עכשיו, ברוח אחרת, את הפתקים שהשאיר אחריו אביו על הזכוכית מתחת לראי במקלחת, וליד הטלפון בסלון.

    כשלמד להעריך את הספר, לראות בו אוצרות ולהבין, כבר לא היה לו למי להודות. גם לא לשאול עוד, גם לא למי להקשיב, ולא עם מי להשתתף ולשתף, או לבקש סליחה.

    ושמואל זקן ובא בימים. שרה נפטרה זה מכבר. ראייתו נחלשה, בתו ובנו חיו בדרום הרחוק. הם באו לבקר לפעמים, לפעמים גם הוא נסע אליהם, והביא להם מהריבות ומהיינות שהכין מכל הפירות שגדלו על העצים בחצרו. אבל רוב הימים עברו עליו לבדו בביתו, ברחוב ד' 34 בקריית חיים.

    משרד המשמר האזרחי היה מול ביתו, מעבר לרחוב, והוא התנדב. בכל ערב היה פותח את המשרד, שהיה גם נשקייה, מחלק לשומרים את נשקם, מחתים אותם ביומן ומקווה שהלילה יעבור בשקט ושלעת סיום משמרות יחזרו אליו עייפים, משתפים בחוויות המשמרת ומחזירים את נשקם והוא יאשר בחתימתו שהנשק הוחזר. שמואל אהב את עבודתו הזו, שמח על האמון שנתנו בו, על האחריות, על הסיפורים ועל החברים, והוא זכה להערכה רבה, ולחיבה קרובה, יומיומית. הייתה זהבה שדאגה לניקיון הבית ולארוחה חמה, וכשבאה הבת לבקר עם משפחתה, הוא אפה במו ידיו מנדלברוייט לנכדים. והימים חלפו.

    שמואל כבר הגיע לגבורות ועדיין התמיד בתפקידו במשמר האזרחי וכבר לא האמין שעוד יזכה לנכדים גם מבנו שכבר מלאו לו ארבעים ועדיין לא נשא אשה. כשבכל זאת זה קרה, הוא נסע באוטובוס מהקריה לחיפה ומחיפה לירושלים, ואף שהשכים קום בבוקר כשיצא, הגיע רק בצהריים לירושלים. היה חם והחום והיובש גברו ככל שהאוטובוס הדרים וירד מההרים הגבוהים אל הים המלוח, המונח כל כך נמוך למרגלותיהם. האוטובוס עשה דרכו לאורך כל הפיתולים מטה, והלחץ על אזניו גבר והעיק. שמואל לא נהנה מן הנוף, היתה לו כבר תעודת עיוור, למרות שמקרוב, בקושי ובמאמץ, עוד יכול היה להבחין במראות מטושטשים. הוא קיווה שיוכל לראות את נכדו, צאצא שלו, נצר משורשיו, שיישא הלאה את שם משפחתו. האוטובוס הגיע לבסוף ובנו בא לקראתו, כבר חיכה, לקח את המזוודה מידו וחייך את חיוכו הביישני. הם עברו בחדר האוכל לשתות מים קרים והמשיכו לאט בעלייה על המדרכה הוורודה עד שהגיעו לדירתו החדשה, דירת משפחה סוף-סוף, כי עד עכשיו, גם לאחר שנישא, חי תמיד בדירת רווקים.

    הם נכנסו ופגשו את האישה הקטנה אשר החזיקה את התינוק והרימה אליו את עיניה וחייכה. והיתה מבוכה. תמיד היתה ביניהם מבוכה. שמואל ישב ונח מהדרך, אחר כך ניגש למזוודה, הוציא את המתנה והושיט לה. היא הורידה את העטיפה של נייר הפרגמנט המקומט והוציאה את המוצץ החדש, הנוצץ, הענברי, שהוא בעצמו בחר בבית המרקחת במרכז. הוא מישש אותו, כשבחר, והרגיש את הנוקשות ואת החלקות ואת הגמישות של הגומי החדש. היה לו גם ריח מיוחד. היא השחילה את אגודלה בלולאה של המוצץ וחייכה אליו שוב, אפילו בעיניים, ואמרה תודה. והוא הרגיש שחומת המבוכה נמסה. והיא הניחה את התינוק, את נכדו, בחיקו. והוא חש את רכותו, את חלקותו, את זערוריותו, הריח את ריחו הענוג הראשוני. והתינוק אחז באגודלו והרים אליו את עיניו הכחולות. והיתה הברית והוא היה הסנדק. וטוב היה לו במחיצתם.

    בני משפחה לקחו אותו עמם בחזרה לקריה, אל השגרה, אל המשמר האזרחי, והיה גם לו מה לספר.

    באחד הבקרים, טרם מלאֹת לנכדו הרך אפילו שנה, בלכתו הביתה אחרי ליל עבודה, בחצותו את הכביש אל ביתו שממול, הגיחה מכונית. כאב עבר ופילח את גופו, את לבו, את הווייתו. בתום משמרתו הוא נפל. המשמר האזרחי העניק לו אות הוקרה וכבוד על התמדתו ומסירותו.

    הבית ברחוב ד' שננטש, החליף תפקידים, היו בו מרפאות והיה בו גן ילדים. לבסוף נבנו על תילו שני בתי דירות גבוהים, במקומו ובמקום הבוסתן שבחצרו. וכשהחליפו את האותיות שציינו את רחובות הקריה בשמות, קיבל גם רחוב ד' שם: הנוטר.

     

    אלישבע רוזנבוים

    חברת קיבוץ עין גדי. כותבת שירים וסיפורים, וסיפורי חיים של אחרים. מצלמת, מציירת ורושמת, ולפעמים מאיירת.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 2
    • 1
    • 1

    תגובות


    2 תגובות על “שומר העיר – הנוטר”

    1. חנה קב רוט הגיב:

      ספור מרגש למרות שכתוב בלשון עניינית דווחית ואפשר שדווקא משום כך. מרגש בלי להיות רגשני. ספור פרטי שמקפל בתוכו חלק מההיסטוריה הלאומית שלנו בעת החדשה. נותן ביטוי לדברי הפרט בתוכה ועוד יותר לשתיקותיו.יפה בעני מאד.

    2. אלישבע הגיב:

      תודה חנה'לה,
      התגובה שלך נותנת לי תחושה של לגלות את עצמך פתאום בחלון ראווה, נשקפת בו כמישהי דהולכת ברחוב בין אנשים. מין העמדת מראה בלתי צפויה מול הפנים, נותנת פרספקטיבה להתבוננות מבחוץ על מה שיצא מבפנים ולהניד ראש בהנהון.
      תודה!

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    זריחה

    מיקה בל
    רְגִישׁוּת הִיא נִצָּחוֹן יָשְׁרָהּ הִיא הִתְעַלּוּת עַלִּיזוּת הִיא זְרִיחָה הַכֹּל מַדְהִים...

    המומלצים של נובמבר 2022

    מערכת סלונט
    "הרמס" | רוני סומק | כנרת זמורה דביר | 72 עמודים...

    מסכות ותחפושות

    בלפור חקק
    ~שיר בלי חיבורים/ לכבוד חג פורים~   הַיָּרֵחַ בַּשָּׁמַיִם  תַּפּוּז כָּתֹם...
    דילוג לתוכן