דב בהט | רומן עברי-גרמני
טוטם, 2017  

היחסים בין ישראל לגרמניה תמיד היו סבוכים, משני הצדדים. ישראלים רבים מחזיקים ביחס דו-ערכי לגרמניה, לאנשיה ולתרבותה, שמצד אחד תרומתם להשכלה ולתרבות העולמית אינה נתונה בספק, ומן הצד השני אחראים לשואה ולשלטון הנאצי. בתוך יחסים סבוכים אלה קיים מקום מיוחד ליחס המורכב פי כמה של ישראל והישראלים אל צאצאיהם של גרמנים שבחרו להתגייר ולעבור לגור בישראל ולהפוך לבשר מבשרו של העם היהודי.

ביחס מורכב זה בוחר לגעת דב בהט בספרו החדש "רומן עברי גרמני" המספר את סיפור אהבתן של שתי דמויות שאחת מהן היא דמותו של יוחי, לשעבר יואכים פון קראוס, מדיסלדורף. יוחי הוא דמות כמעט גרוטסקית במושלמותה – הוא יפה וחתיך ובלונדיני, ולא רק זה, אלא שהוא בוחר, כאשר הוא עובר לגור בישראל, לעבוד בטיפול בזקנים, להתנדב לצבא ולהתעקש על שירות קרבי, ואחרי זה, כמובן, לגור בקיבוץ. כמו בשירו של אלתרמן "אליפלט" "אין לו אופי אפילו במיל" והוא נותן שינצלו אותו בלי להרים גבה:

"יאיר סלע העריך את האידיאליזם של יוחי. במיוחד את העובדה שהבחור הצנוע והנאיבי עד בלי די ראה בעבודתו שליחות קודש, ועל כן התעקש לעשות אותה כמעט בחינם. הוא הסתפק במגורים, מזון ודמי כיס לא גבוהים. אפילו כשתשלום דמי הכיס נדחה מחודש לחודש לרגל המצב, הוא מעולם לא התלונן, כאילו בכך יכפר על עוונותיהם של סבו ויתר בני משפחתו." (עמ' 20)  וכמו בשיר, בסופו של דבר, נכון לו סוף לא סימפטי במיוחד.

אל מול יוחי, ואולי אפילו ניתן לומר, כנגדו, עומדת דמותה של מרים וולף, גם היא מושלמת עד כדי גיחוך כמעט: "לא רק שהיתה הילדה היפה בכיתה — גבוהה ותמירה, ענוגה וחיווריינית, חולמנית ועתירת שיער ערמוני יפהפה הגולש על כתפיה, כמו היפהפיות המסתוריות של ווטרהאוס הפרה־רפאליסט — אלא גם הצטיינה בכל המקצועות, גם בלימודים עיוניים וגם בספורט." (עמ' 24)

שתי הדמויות האלו, כמובן, הרבה יותר מדי טובות מכדי להיות אמיתיות, והן צריכות לעבור מסע משמעותי לפני שתיפגשנה. כמעט חצי רומן עובר לפני שיוחי ומרים מוצאים זה או זו. המסע שמכין כל אחד מהם לקראת השני, עובר דרך הרפתקאותיה המיניות של מרים וחיבורה לשורשיה שבאירופה ודרך חיבורו של יוחי אל שורשיו החדשים בארץ ישראל ונופיה. רק לאחר שצימחו שורשים הופכים השניים להיות ראויים האחד לשנייה.

זהו מסע שורשים, אבל במידה רבה זה אינו מסע התבגרות, למרות הרפתקאותיה המיניות של מרים. גם מרים וגם יוחי נותרים נאיביים או לפחות מתוארים בנאיביות, והמפגש ביניהם נשמע כאילו הוא לא מהעת הזאת. היא מיד נשבית ב"הכחול־תכלת הכי יפה והכי עמוק שראתה מימיה" (עמ' 84), ומוקסמת מ"צעידתו האיתנה והנינוחה הזכירה לה עוצמה של אל יווני כמעט" (עמ 91). כמו ברומן קודם של בהט שעסק באהבה צעירה, "יקיצת נשיקה", האהבה הזאת טהורה ומושלמת בצורה בלתי ריאליסטית, ובאופן שכמעט גובל בפולחן הנעורים.

הדבר נעשה, כמובן, בכוונת מכוון, ובאמצעות טריק מחוכם זה מצליח בהט להפוך סיפור אהבה אנושי וקטן, לסיפור מיתי, שמקפל בתוכו שפע משמעויות. כמו "ביקיצת נשיקה" גם ב"רומן עברי גרמני" למיתיות יש מחיר כבד, הנגבה מהדמויות בסיפור. אלא שבניגוד לספר הקודם, שם הדמויות לא הצליחו להשתחרר מקיומן המיתולוגי, מציע הפעם בהט מקלט וגאולה. "אמא, את זוכרת איך צחקנו על אנשים שמדברים עם אבנים? עכשיו אני מבינה אותם. באתי להגיד לך, אמא, שאני לא כועסת עלייך יותר. איבדתי בתוך תקופה קצרה שתיים מהנפשות היקרות לי ביותר, אבל איכשהו אני לא לבד, אמא, כי אני יודעת שאשא אתכם איתי כל חיי. היי שלום, אמא אהובה." מרים העבירה יד מרפרפת על שמה של נורית וולף החקוק על המצבה, כסוגרת עפעפי מת, והלכה לחיות" (עמ' 196).

האם מדובר פה גם בהתבגרות של מרים עצמה, של דב בהט כיוצר או של החברה הישראלית כולה? את זאת נשאיר לקוראים להחליט בעצמם.