close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • רומן אהבה לאישה או למדינה - Post Image
    • רומן אהבה לאישה או למדינה
    • ירון אביטוב
    • התפרסם ב - 11.02.18

    דב בהט

    "רומן עברי-גרמני", הוצאת טוטם,2017

    נקודת האל-חזור בחייו של הצעיר הגרמני יואכים פון קלאוס, שעיברת את שמו ליוחנן, הוא הרגע שבו הוא מבקר ב"יד ושם". לבוש במדי צה"ל הוא מזהה באחת התמונות התלויות במוזיאון את סבו הגנרל, הלבוש  אף הוא במדים, מדי אס-אס, ניצב לצדו של היינריך הימלר, בשעה ששניהם מבקרים במחנה ההשמדה בוכנוולד.

    הביקור ב"יד ושם" הוא שיאו של התהליך הארוך של ה"חזרה בתשובה" של יואכים-יוחנן, או, בסדר הנכון, יוחנן-יואכים. בהגיעו לישראל הוא מבקש בכנות, ואולי גם בתמימות, להשיל מעצמו, כמו נחש את הנשל, את העבר הנאצי של משפחתו ולכפר על פשעי סבו. המטמורפוזיס הזה מתבצע באמצעות "טקס ההתקדשות", שבו הוא מותיר מאחור את יואכים מאחור והופך ליוחנן – מעין פלורנס נייטינגל ממין זכר המטפל בניצולי שואה קשישים. לאחר מכן הוא אף עולה מדרגה: מתאהב בישראל ובאחת מבנותיה (מרים וולף) וקושר את גורלו בגורלה, עושה שירות צבאי ביחידה מובחרת ומתחיל בתהליך גיור.

    "רומן עברי-גרמני", פרי עטו של דב בהט, הוא מעין וריאציה לסיפור עקידת יצחק, ובמקרה הזה עקידת יוחנן. יוחנן-יואכים, בן למשפחה גרמנית שענפיה האחרים אינם מתנערים מעברם הנאצי, עוקד את עצמו על מזבח היהדות וישראל ומעלה את עצמו כקורבן, וכל זאת על מנת לכפר על פשעי משפחתו, ובעיקר סבו.

    רומן עברי-גרמני, כתב: דב בהט

    שם הספר- "רומן עברי-גרמני" – הוא בעל משמעות כפולה. הוא מרמז על סיפור אהבה, אבל לטעמי הוא הרבה מעבר לכך כיוון שהוא עוסק בסיפור היחסים גם בין שתי המדינות, שני העמים, שלכאורה העבר הטעון להחריד שלהם לא מאפשר להם דו-קיום. יוחנן, המכונה יוחי, מנסה לכפר על פשעי העבר באמצעות מעשיו הטובים ובאמצעות השירות הצבאי, אבל הכפרה המוצלחת ביותר היא באמצעות האהבה. כמדומה שבהט מנסה להציע לנו, כלשון דור הביט, עשו אהבה ולא מלחמה. בדור הראשון עשו מלחמה ושואה, בדור השני נותרו המשקעים ואילו בדור השלישי האהבה כנראה אפשרית, הגם שחוקיות הגורל הבלתי מתפשרת תכפה שוב על המלחמה להכריע.

    ברומן בא בהט חשבון עם יחסי גרמניה וישראל יותר משבעים שנה לאחר השואה. מערכת היחסים הזו באה לידי ביטוי בספר במישור הפוליטי-הכלכלי-החברתי והאישי, וכל זאת באמצעות סיפור אהבה שיירקם בין יוחי שהוא דור שלישי לנאציזם, לבין מרים וולף שהיא דור שלישי לניצולי שואה. רגשי אשם של ממש כבר אין כאן מצד הרשויות בגרמניה כלפי ישראל, אלא בעיקר טענות מוסוות וגלויות מצדם על כך שישראל היא, לפי הטענה, כביכול המשטר הנאצי של ימינו. טענות אלו מושמעות הן מצד גורמים ציבוריים והן מצד יחידים.

    הגרמני היחיד ברומן שעדיין חש נקיפות מצפון ביחס לעבר הוא יוחי. בעוד יוחי רואה את עצמו כקורבן של גרמניה הנאצית, בני משפחתו האחרים רואים דווקא ב"גרמניה האחרת" קורבן של ישראל. בעיניהם, ישראל היא מדינה רודפת בצע המנסה לעשוק את העם הגרמני האומלל. "הנה, הם המציאו עוד בלוף כדי לסחוט מאיתנו כסף" (132), אומר אביו של יוחי על הישראלים.

    ב"רומן עברי-גרמני" מנהל אמנם בהט דיאלוג גלוי עם ספריו הקודמים, ועם זאת מדובר בספר שונה לא מעט מקודמיו. בעוד שברומנים כמו "יקיצת נשיקה", "משפחת שטרוך" ו"מרד ההיפופוטמים" היה מדובר במשל ונמשל וסיפור ה'אנחנו' גבר על ה'אני', או לפחות השתווה לו בחשיבותו, הרי שב"רומן עברי-גרמני" קיים אולי משל אבל סיפור ה'אני' גובר ללא ספק על ה'אנחנו', אם כי הוא משתלב בו בצורה הרמונית.

    כמו ב"יקיצת נשיקה", אנחנו נפגשים כאן בסיפור אהבה בצל העבר או ההווה. ב"יקיצת נשיקה" מדובר בסיפור אהבה בצל משטר רודני, ואילו כאן מדובר בסיפור אהבה בצל העבר. בעוד ב"יקיצת נשיקה" סיפור האהבה הוא משני יותר, כאן הוא תופס מקום מרכזי. בשני הרומנים מדובר בזוגות צעירים ויפים שיכולים לשמש מעין דוגמני אהבה. ב"יקיצת נשיקה" אלה הם גידי ויעל, ואילו כאן מדובר במרים וולף, יפהפייה שמייצגת את הישראליות החדשה, היפה והאינטליגנטית, ויוחי, גבר יפה-תואר, הנראה כמו פרסומת מהלכת לגזע הארי הגם שהוא מתאמץ בכל כוחו להתנער מכך ולהיות גרמני מסוג אחר. בשני הספרים הזוג הצעיר ניצל בנס מטביעה בים התיכון. ב"יקיצת נשיקה" סצנת הכמעט-טביעה מתרחשת בחופי תל אביב, ואילו ברומן הפעם בני הזוג ניצלים מטביעה ליד חופי ראש הנקרה.

    הרומן מסופר בשתי עלילות מקבילות עד למפגש הבלתי נמנע בין הגיבור והגיבורה בעמוד 84. הרומן יותר מישלב בין פרק העוסק בתהליך הגלגול שעובר על יוחי ופרק נוסף העוסק בתהליך שעוברת מרים. מרים היא בת להורים רופאים. אחותה צלילה, יפה ואקזוטית אף היא, היא למעשה בת לאב אחר, פרט הידוע לאם נורית, אבל העלילה אינה עוסקת בשאלה האם הוא ידוע גם לבת. מרים היא ילדה מוצלחת, אבל יחסיה עם אמה הם מורכבים וסובלים מעליות ומורדות. היא קרובה לסבתה, ניצולת השואה מסלובקיה, יותר מאשר לאמה. לפני מותה מספרת לה סבתה את קורות הינצלותה ובריחתה מהנאצים, ולאחר שירותה הצבאי מחליטה מרים לצאת בעקבות סבתה ולשחזר את מסע הינצלותה. זהו למעשה מסע שורשים, שיש בו גם אלמנטים של חניכה והתבגרות, שבסיומו הופכת מרים מנערה קצת ממורמרת לאישה בשלה, גם בזכות היכרותה עם זמר האופרה המפורסם אנריקה דה ואלדס, שאיתו היא זוכה לליל תענוגות המסתיים בהבטחת נישואין. אלא שוואלדס נעלם בסופו של אותו לילה קסום ומרים שיכורת האהבה מוצאת את עצמה בעיצומה של חקירה משטרתית. הרומן לא פותר לבסוף את השאלה, האם ואלדס רק נעלם, כפי שטוענת אשתו, או שדווקא נרצח, לפי כמה מהסימנים בשטח.

    מרים שבה ארצה המומה וכואבת, ולכאב שלה מצטרפת גם הידיעה שאמה נורית חלתה. המחלה מקרבת אמנם ביניהן, אבל לא מספיק. דווקא כשהיא מתקשה להכיל את הכאב, נכנס לחייה בהדרגה יוחנן-יואכים, שהוא מעין אביר גרמני הבא להציל אותה מן המועקה.

    העלילה השנייה שמתפתחת במקביל עוקבת אחר תהפוכות חייו של יואכים פון קלאוס, מאז ילדותו בדיסלדורף ועד בגרותו בישראל. זהו סיפור חניכה מקורי ומעניין המציג דמות מורכבת הרחוקה מלהיות סטריאוטיפית. גם בספרים קודמים, למשל בספר שיריו "אלופי החיים", נגע בהט בשוליים בנושא השואה, וכתב שירים כמו "שנל" ו"קולות במאוטהאוזן". בשיר זה הוא כותב:

    "הַמְּיֹעָדִים לְעִנּוּיִים וּלְמָוֶת,

    צָרְבוּ אֶת נִשְׁמוֹתֵיהֶם לְאִטָּם, יוֹם אַחַר יוֹם,

    בְּעֵת שֶׁחָצְבוּ אֶת סַלְעֵי הַגְּרָנִיט וְהֶעֱמִיסוּם עַל

    כִּתְפֵיהֶם.

    כְּלָבִים נוֹבְחִים וְקוֹרְעִים נְתָחִים,

    הִכְרִיחוּם לְטַפֵּס בַּמַּעֲלֶה הַלּוּלְיָנִי

    עִם הַמַּשָּׂא וְגוּפָם הֶחָסֵר, זֶה הַקָּרוּעַ.

     

    שָׁם לְמַעְלָה הִמְתִּינוּ לָהֶם מַלְקוֹת וּבְעִיטוֹת,

    כֹּה חֲזָקוֹת וּפִרְאִיּוֹת שֶׁהִפִּילוּ אוֹ גִּלְגְּלוּ אוֹתָם

    אֶל קַרְקָעִית הַמַּחְצָבָה שֶׁרַק אֶתְמוֹל בָּרְאוּ

    בְּמַכּוֹשֵׁיהֶם.

    צְוָחוֹת וַאֲנָקוֹת לִוּוּם בַּדֶּרֶךְ לְמוֹתָם.

    בִּתְגוּבָה, קַלְגַּסֵּי הָרַיְךְ הִגְבִּירוּ אֶת קוֹלוֹת

    הַכִּנּוֹרוֹת

    שֶׁהִשְׁמִיעוּ אֶת מוֹצַרְט בְּרֹב פְּאֵר וְכָבוֹד."

    ב"רומן עברי-גרמני" נושא השואה עובר למרכז ואף לחזית. שירי השואה של בהט עוסקים במפגש בין ההווה לטראומת העבר – שירים המחדדים את הסכיזופרניה החולנית שהיתה קיימת בעם הגרמני בין ד"ר גתה למיסטר היטלר. ואילו ברומן הוא מחדד את הסוגיה באמצעות עיצוב דמותו של יואכים-יוחי.

    סקרנותו של יואכים לגבי ישראל והיהודים מתעוררת לגמרי במקרה,  כשהוא מבקש בילדותו מאמו שתרכוש למענו כדורגל וזוכה לתשובה הזעופה שאין לה כסף, כי את כל החסכונות של אביו "צריך להעביר ליהודים שחיים בישראל" (עמ' 10). הוא נתקל בחומת שתיקה שרק מגרה עוד יותר את סקרנותו "לגבי אותם יהודים בני מזל ש…מן הסתם יכולים לקנות לעצמם כמה כדורי רגל שרק ירצו" (10). יואכים הקטן יוצא למסע חיפוש אחר היהודים, המוביל אותו לבסוף לישראל וליהדות, וכל זאת לאחר שבמסגרת התחקיר שלו הוא מגלה שסבו, הגנרל פרידריך פון קלאוס, שימש כעוזר בכיר של הימלר. בני משפחתו טוענים שסבם בסך הכול שירת את המולדת כמיטב יכולתו. "לא צריך לחטט בשטויות האלו… רק עשינו את החובה שלנו כאזרחים שומרי חוק" (10). יואכים אינו מסתפק כמובן בתשובה הזו, ממשיך לחטט בעבר ובבגרותו נוסע לישראל כדי לחפש שם לעצמו זהות חדשה ושם חדש (יוחנן).

    בישראל הוא עובר כמה גלגולים: מתנדב בבית אבות לקשישים ניצולי שואה ("כאילו בכך יכפר על עוונותיהם של סבו ויתר בני משפחתו," 20), מתקבל לקיבוץ ובהמשך מתגייס ליחידה מובחרת ובתום שירותו הצבאי הוא שואף ללמוד היסטוריה וארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית ("אתה רוצה לחפור בהריסות העבר כדרך לברוח ממנו," 104, אומרת לו מרים).

    כל מעשיו אלה מגבשים את זהותו החדשה ומבשילים אותו לקראת המפגש האולטימטיבי עם ישראלית שהיא נכדה לניצולת שואה, שדווקא היא מקבלת אותו כמות שהוא, ללא מטענים ובזרועות פתוחות (למעשה, זו ההתנסות השנייה של מרים עם גבר בעל זהות כפולה. גם זמר האופרה היה כזה). כשיוחנן חש אי נוחות לספר לה מיהו באמת ורומז לה שהוא בא "ממקום רע… הרע ביותר שיש" (100), הוא מופתע לטובה מתגובתה הסלחנית. "אתה לא סבא שלך ולא ההורים שלך. אתה – אתה. והדבר החשוב הוא שבאת לפה, לישראל, וקשרת את החיים שלך באלה שלנו" (101). בהמשך, כאשר צלילה, אחותה של מרים, שואלת אותה אם לא מפריע לה שבן הזוג שלה הוא גרמני, זו משיבה לה: "כבר לא. כל מהותו מייצגת את ההפך ממה שגרמניה היתה פעם" (161).

    אלא שמשפחתו של יואכים יוחי לא מאפשרת לו להשתחרר כליל מן העבר ולהשלים את המעבר לזהותו החדשה. המשפחה עצמה לא מתנערת מן העבר הנאצי ומייצגת את הקולות החדשים בגרמניה, הדורשים להפסיק את מתן הפיצויים לניצולי השואה ולמדינת ישראל. הרומן מתרחש בעידן שבו מורעים היחסים בין ישראל לגרמניה, ואישים שונים ב"גרמניה האחרת" טוענים שישראל היא למעשה "ישראל אחרת" והתנהלותה מזכירה במידת-מה את זו של הנאצים. אמירות כאלו זרועות לאורך כל הספר, חלקן חריפות יותר וחלקן חריפות פחות. למשל, בן דודו של יואכים אומר במפורש, שבגרמניה יש הרואים בישראל –  בעיניו "מעצמה שחצנית המפרה את שיווי המשקל המדיני במזרח התיכון" (87) – כ"נאצים של ימינו" (173).

    העימות בין יואכים להוריו פורץ כשהם מגיעים לביקור בישראל ומתארחים בקיבוץ. בעוד האם גרטרוד מתונה יותר, האב ראלף מבקר את בנו על כך שהחליט "ללכת ולהתאבד בשביל היהודים" (129). "אם הוא ייהרג לנו שם, אנחנו לפחות רוצים לדעת בשביל מה" (128), אומר האב. במהלך הביקור, האב ובנו מטיחים האשמות זה בזה. הבן מזכיר לאביו את הפושעים הנאצים שחמקו ממשפט, ומציע להקים בברלין, היכן שהיה ממוקם הבונקר של היטלר, היכל בנוסח "יד ושם" שבו תישמר לדיראון עולם רשימה מפורטת של כל הפושעים הנאצים, וכל זאת כדי שתלמידי בתי הספר יוכלו לחפש שם "את אילן היוחסין שלהם ולא ישכחו את מה שהסבים שלהם… עשו" (137). האב מטיח בו: "מה אתה מקשקש… כל הזמן משננים לנו כמה גרמניה אשמה, כמו פטיפון מקולקל" (138).

    האם גרמניה אשמה בשואה? לא בעיני אביו של יואכים, וגם לא בעיני בן דודו מתיאוס, שמגיע אף הוא לביקור בישראל במסגרת ארגוני פיוס, שבעיני יוחי "נעשו ריטואל פוליטי ומצוות אנשים מלומדה" (168). פיוס אמיתי אין כאן הפעם, כיוון שמטרת הביקור האמיתית של מתיאוס היא להשפיע על בן דודו יואכים להיפטר מן הדיבוק המוזר שאחז בו – "להתחבר עם היהודים" (168) ולהיות אחד מהם ("אני רואה שהיהודים הספיקו לעשות לך שטיפת מוח יסודית", 136, אומר לו גם אביו). מתיאוס מאבחן את יוחי כמי שלקה ב"סינדרום ירושלים", סינדרום הפוקד למעשה רק צליינים. בעיני מתיאוס, הסינדרום של יואכים פסיכוטי אף יותר. "אצלך סינדרום ירושלים מתבטא בשאיפה להציל את היהודים מהאסון הגדול, בסדר גודל תנ"כי, שמזומן להם מצד העולם המוסלמי ששואף ומתכנן להחריב את ישראל, ולכן הצטרפת לצבא שלהם" (171).

    מתיאוס מייצג למעשה את הדור הצעיר יותר בגרמניה, שבמקום להמשיך ולהלקות את עצמו במידה זו או אחרת על פשעי העבר, מתחסד לטעון שגרמניה ולא היהודים היא הקורבן של מלחמת העולם השנייה. מבחינה זו, הרומן של בהט משקף מגמות פוליטיות ותרבותיות בחברה הגרמנית ובספרות הגרמנית של ימינו, ודי אם נזכיר את גינתר גראס, הזוכה בפרס נובל (1999), שיורם קניוק זיכה אותו בכינוי הלגלגני "גרמניסופר", ובשנות חייו האחרונות השמיע כמה הצהרות מביכות עד מקוממות בנושא העבר וחשף את העובדה שהוא היה בעצם בצעירותו לא רק חייל בכוחות העזר שסייעו לוורמכאט אלא גם גויס לוואפן אס.אס. כשגראס התוודה על כך בשנת 2006, עם צאת ספרו האוטוביוגרפי "קילוף הבצל", הוא הרגיש כנראה מספיק בטוח לעשות זאת, כיוון שהאווירה בגרמניה השתנתה ואיפשרה לו לחשוף את עברו.

    על האווירה הזו דיוק מדבר בהט ברומן. גראס, ואחרים כמדומה, מדברים מגרונו של הבן דוד מתיאוס הטוען: "גרמניה שילמה מספיק על הטעויות שלה… כל הארץ שלנו נהרסה… בעצם גם אנחנו עברנו שואה איומה ונוראה. בכלל, כל הממד הזה שבו המלחמה מכונה 'השואה' נופח הרבה יותר מדי על ידי התקשורת האמריקנית, שנשלטת על ידי היהודים" (172).

    העימותים האלה רק גורמים ליוחי להתעקש עוד יותר על עמדותיו ועל אהבתו לישראל ולמרים. כשהיא שואלת אותו את מי הוא אוהב יותר – אותה או את ישראל, הוא משיב לה: "האם עלה בדעתך שיכולות להיות שתי אהבות שאינן מפריעות זו לזו?" (158).

    ואכן, שתי האהבות הללו משתלבות ברומן בהרמוניה כמו חוק כלים שלובים. יוחי הוא צלם חובב ואוהב לצלם את נופי ישראל ולטייל במרחביה, ואת הטיולים האלה הוא עורך בחברת מרים, שתורמת לו אף היא מידיעותיה. אחד מטיוליהם המשותפים הוא למצדה, שם השניים עורכים השוואה היסטורית מעניינת בין ניצחון הרומאים על מגיני מצדה בשנת 73 לספירה, לבין הפסדם של הרומאים לשבטים הגרמניים בשנת תשע לספירה – קרב שהימלר ראה בו את גולת הכותרת של הרוח הגרמנית. מרים מעניקה פרשנות היסטורית להשוואה שעורך יוחי, בן זוגה  : הגבורה היהודית מסתיימת בתבוסה, ואילו הניצחון הגרמני, שבו ראו הנאצים מודל, מסתיים לבסוף בתבוסתם.

    יואכים-יוחנן-יוחי הוא דמות משכנעת וכובשת, גדולה מהחיים וגדולה מכל הדמויות האחרות בספר. בהט מיטיב לעצב אותה ומשקיע בפרטים הקטנים את מיטב כישרונו הספרותי. מרים, שהיא לכאורה הדמות הראשית, מנגנת לצדו כינור שני, ולזכותה ייאמר שהיא לא גונבת ממנו את ההצגה אלא רק משלימה אותה.

    דב בהט

    דב בהט, מחבר הספר "רומן עברי-גרמני"

    "רומן עברי-גרמני", שהוא אולי הבשל בספרי בהט, כתוב ברובו היטב וניכר שמחברו שולט בחומרי הסיפור, כמו בסיפור היחסים המורכבים בין גרמניה לישראל וסיפור ההיסטוריה של גרמניה עצמה, שעולה שוב ושוב מעל פני השטח ברומן. בהט מתאר באותה אמינות הן את נופי ישראל והן נופים בחו"ל. למשל, תיאור פרקי הביקור בסלובקיה ועריה הקטנות וההליכה ביער, הוא מוצלח. הפרקים של העימותים בתוך משפחתו של יואכים-יוחנן הם טובים, וגם השתלשלות הדרמה היא טובה, ורק חבל שסיפורו של זמר האופרה לא הוברר עד תומו (גם הפרק העוסק בסיפור המפגש בין מרים לאלמנתו של הזמר לא תורם מספיק חיוניות לשטף העלילה).

    בהט מגיע לשיא יכולתו בעיצוב הפרקים האחרונים של הרומן, הכוללים כמה סצנות העשויות אולי להזכיר את "חימו מלך ירושלים" של יורם קניוק, והסיום הנוגע ללב והאמין מאוד (רמזים לכך נטועים בפיקחות בתוך העלילה). בסך הכול ב"רומן עברי-גרמני" אין אולי משלים בנוסח כמה מספריו הקודמים של בהט, אבל יש פרוזה אישית שמיטיבה לסגור מעגל ולהותיר את הקורא עם טעם שקרא ספר מעורר מחשבה ובעל ערך, שאפשר להציבו במקום ראוי במדף ספרי השואה ויחסי ישראל-גרמניה.

     

    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית