close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • שירת התהילה לְדור שלא כָּלה - Post Image
    • שירת התהילה לְדור שלא כָּלה
    • הרצל חקק
    • התפרסם ב - 04.10.17

    שירתה של דורית שירה ג'אן בעקבות משפחתה: על השאלה 'מאין נחלתי את שירי' – משיבה המשוררת, ממשפחתי, מערכי הדור שחלף, ממלחמת ההישרדות שלא תמה.

     

     

    דורית שירה ג'אן, ציפור תכולת כנף (שירים), 2016, 112 עמ'

    שירת הדור שחלף שובָה את לבּה של המשוררת דורית-שירה ג'אן בשיריה עד כה, והיא מבקשת ללמוד את צופן החיים ההם, את הדי אן איי של הקסם הנצחי, של הערכים שלא יִכְלו לעולם. בשירה 'סטיקאן צ'אי' המשוררת בוחשת בסיר אחד חומר ברוח, זיכרונות פלאיים ומלחמת הישרדות. הסבתא היא נציגה של שושלת הדורות:

    יָדֶיהָ הַלְמוּדוֹת מִלְחֶמֶת הִישָׂרדוּת

    לִטְּפוּ אוֹתָנוּ בְּרוֹךְ, בָּאוֹר

     

    אוֹר הַשָּׁמוּר לַהֶן לְאוֹתָן

    יְחִידוֹת סְגֻלָּה אֲשֶׁר גָּדַלְנוּ עַל בִּרְכֵּיהֶן.

    אִלִי פַאַת מַאת נָהֲגָה לוֹמַר

    (מָה שֶׁחָלַף לֹא יָשׁוּב)

    וַאֲנִי מְשִׁיבָה לָהּ כְּעֵת:

    אִלִי פַאַת חַי וְקַיָּם בְּזִכְרוֹנִי וְאַנְצִיחַ בַּשִּׁיר.

     

    כך שרה דורית שירה ג'אן את שירת האור לסבָתה, שירה שהיא מזמור הודיה לדור יחיד סגולה. פלאיותו של הדור הזה ממלאת את המשוררת, היא חשה מחויבות להנציח, לתעֵד לדורות, לשֵׂאת את לפיד השליחות, לְשמֵר את הזיכרון. יש בדור שחָלף אור גנוּז שנותר כמורשת, "אור השמור להן לאותן/ יחידות סגולה אשֶר גדלנו על ברכּיהן".

    הסבתא מקרינה אור ורוֹך, אך חייה היו למודי סֵבל: "ידיה הלמודות מלחמת הישרדות/ ליטפו אותנו ברוךְ, באור".

    העולם של הסבתא היה כה יפה ומואר, עד כי בבואה לסכּם את הדור האצילי הזה, היא חשה בערוב ימיה, שזו מלחמה של דור שהוּבס. היא אכן ידעה לשרוד את המאבקים, אבל ערְכי הדור שלה והיופי שבּו, לא יוכלו לעבור הלאה, שכן "אילי פָאת מָאת" – מה שחלף לא ישוב.

    המשוררת שהיא דור שלישי, מניפה את נס הנֶצח וההנצָחה, והיא בכוח שירתה רוצה לתת לסבתא את הכּרת הטוב, שיש ביכולתה לתת: המשוררת מבטיחה לה לקיים בזיכרונה ולהנציח בשירתה את ההוד והיופי של הדוֹר יחיד הסגולה.

    המשוררת יודעת במעמקי הלב, כי זה דור שחלף, שתלאותיו לא תמוּ, אבל היא לוקחת על עצמה שליחות להציל את המורשת – וכך היא מסיימת את השיר 'חיטת אלבי':

     

    לְחַיֵּי הַתָּמָר/ אִינַּעַל אֲבִי/ הַגַּזֶּזֶת

    תִּתְגַּדָּל וְתִתְקַדָּשׁ/ הַמּוֹרֶשֶׁת

     

    תלאות העלייה הן חלק מאותה מלחמת הישרדות, ועדיין יש במשוררת הרצון לגַדל ולקַדש. שורות הסיום כמו אומרות: למרות הקשיים והגזזת, למרות העולם שהידלדל, יש געגועים לאותם תמרים שאהבנו בגולה, וכפי שאנו משתחווים לבורא עולם במילים 'יתגדל ויתקדש', כך אנו שַחים אפּיים לפני המורשת.

    ההשתחוויה לפני הדור הקודם, היא הצדעה לדור, שידע לקבל הכול בנועם, בצניעות, דוֹר שלא דרש כבוד, שנחבּא במסתרים במלוא הענווה.

    ראו נא באיזו יראת כבוד כותבת דורית ג'אן על אִמה, על דמות אצילית הנסתרת מאור הזרקורים, למרות עוצמתה הרוחנית: בשירה 'מיסתו'רה/ צנועה' –  היא מתארת את האם כמלכה, שיש לעטֵר אותה בכתרים, והיא בכל הדָרָה המלכותי מבקשת רק את הצללים, להיות נחבאת אל הכּלים. כולנו זוכרים, כי המילים שבות אל הסצנה התנ"כית שבּה שאול מומלך בכתר מלכות, ועד כמה רחוקה הייתה נפשו מכּך, שכן היה שונה מכולם, היה 'נחבא אל הכלים'. קראו נא כיצד דורית מתארת באהבה את אמָה הצנועה:

     

    כִּי בֵּינֵינוּ אִמָא

    הָיית יוֹתֵר מֵהַכֹּל מִיסְתוּ'רָה

    כֵּן אֲנִי יְכוֹלָה לִקְשוֹר לָךְ כְּתָרִים

    לַעֲטוֹר אֶת מִצְחֵךְ

     

    אַךְ בֵּינֵינוּ אִמָא הָיית יוֹתֵר מֵהַכֹּל

    יוֹתֵר מִכֻּלָן

    מִיסְתוּ'רָה

    נַחְבֵּאת אֶל כֵּלַיִךְ

     

    בשיר 'ירֵאת ירג'ע איל זמאן' לוקחת אותנו דורית ג'אן בקסם מלטף אל אותם רגעים, שבהם היא מבקשת להתחבּר לאותו  מחוז פשטות וענווה, להיות חלק מן המלכוּת הצנועה הממגנטת שלה, לנצור הכול בחייה, לחוש שיש בזאת שימור בּריאתָה:

     

    יַארת' תַּחַת סֻכַּת גֶּפֶן אֵשֵׁב

    אֶשְׁכֹּל עֲנָבִים צוֹנְנִים/ תַּגִּישִׁי לִי אִמִּי.

    יַראת' טוּל עוּמְרִי אֶנְצוֹר שָׁנִים/ אֲשַׁמֵּר בְּרִיאָתִי.

     

    סוכת הגפן מופיעה בכתבי הנביאים כביטוי שבא לתאר את שלמוּת הממלכה, את שלמוּת העם באושרו הרב. סוכּת הגפן היא מחוז החלומות – וּלשם עורֶגת נשמת המשוררת, לאותו אשכול גפן שתגיש לה אִמה. מבחינתה מתת הפירות היא מתת של רוח ואצילות, והיא רוצה להטמיע הכּול בקרבּה. זו הדרך שלה להטמיע בחייה עולם אהוב של עושר אמיתי, והיא כה רוצה לנצור הכול לָנצח. יש כאן חזרה אל השאיפה המקראית לשבת "תחת הגפן ותחת התאנה", כביטוי לחזרה אל המנוחה ואל הנחלה. שפתיה לוחשות, הלוואי בכל חיי אנצור עולם אציל זה בתוכי… יראת' – משמעה 'הלוואי', ויש תחושה, שהמשוררת בחרה בניב זה משום שהוא נשמע קרוב ליראה, לאור. היא לוחשת, כך אשוב לטוהר בראשית:

     

    יַראת' טוּל עוּמְרִי אֶנְצוֹר שָׁנִים

    אֲשַׁמֵּר בְּרִיאָתִי

     

    השירים של דורית שירה ג'אן לאמהּ שוזרים חוטים של געגועים אין קץ. השיר קרוי  'שִׂמחה' – ולרגע הקורא חושב, שזה שיר על הרצון לשמוח, על השמחה. שתי השורות הראשונות עדיין סוחפות אותנו לניגוד בין עצב לשמחה.

     

    קְצָת עָצוּב שֶׁלֹּא

    נִשְׁאַרְתְּ שִׂמְחָה.

     

    ומיד לאחר מכן, אנו חשים, שיש כאן מחסור, געגועים לדמות שהייתה והלכה:

     

    קְצָת עָצוּב

    שֶׁבָּאת

    וְהוֹתַרְתְּ רז

    לֹא מְפֻעְנָח

    אֲצִילוּת נֶפֶשׁ מְחַיֶּבֶת

     

    אנו כקוראים תוהים,  איזו מורשת של רז וסוד הותירה לה אמה שמחה, והשיר שוטֵח את הקשר בין האם לבת:

     

    לִמַּדְתְּ אוֹתִי לְקַבֵּל אֶת הַדִּין

    " תְּקוּפָה וְזֶה יַעֲבֹר "

    נָהַגְתְּ לוֹמַר

    וַאֲנִי עֲדַיִן מַמְתִּינָה

     

    המשוררת עדיין מבקשת לפענח מה ביקשה אמה להנחיל לה, על איזו קבּלת דין דיברה, איזו תקופה בחייה עליה לעבור כדי להבין את פּשר החיים. קבּלת הדין כמו מרמזת לַהכרח לעבור דברים לא קלים, והיא נזכּרת כמה האם חסרה, כמה היא זקוקה לחברותא שלה, למתיקות של הקשר העשיר:

     

    אַתְּ אוֹהֶבֶת אוֹתִי

    אֲנִי יוֹדַעַת.

    קְצָת עָצוּב שֶׁלֹּא

    נִשְׁאַרְתְּ שִׂמְחָה.

    הָיִינוּ שׁוֹתוֹת כּוֹס תֵּה עִם הֵל

    טוֹבְלוֹת בּוֹ בַּעְבַּע' בַּתָּ'מִיר

     

    ובבית הסיום נותרה ההמתנה הלא נגמרת:

     

    הַלַּיְלָה לֹא אֶעֱלֶה

    עַל יְצוּעִי

    אַמְתִּין לָךְ בַּסָּלוֹן

    עִם נֵר זִכָּרוֹן

    אֶקְרָא לָךְ שִׁיר

    אִמָּא שִׂמְחָה שֶׁלִּי

     

    דורית-שירה ג'אן

    מורשת האם והזיכרון הגלום בה כמו כרוכים בשיריה בניחוחות תמרים, בטעם תה מהול בהל, והגעגועים הלא פוסקים הופכים אותה לדמות פלאית, שתֵיכף תצוץ ותשוב, כמראֶה גילוי של מלאך משָׁמים. נר הזיכרון ישיב אותה לסלון הבית, ייתן מרפא לאותו מחסור, לאותה הַמתנה. הניחוחות והתמרים מוכיחים לנו, עד כמה הצימאון לאם רוחנית, נישא על גלי מתיקות.

    בשיר הקרוי 'אמי' נקשר זיכרון האם בריחותיה, בניחוחות, והוא לא יובא כאן.

    מוטיב זה מופיע  גם בשיר 'ניחוח שמרים ויין תאנים':

     

    גּוּפֵךְ נִיחוֹחַ שְׁמָרִים…

    מַבִּיט בִּי זָהֳרָהּ

    לָשָׁה אֶת לֶחֶם קָדְשֵׁנוּ

     

    הניחוח והזוהר והאור משַמרים עולם שהיה, וכל התבלינים שגנוזים בדמות האם האצילית, העילאית, כל אלה ממשיכים לחיות בעולמה, נְלושים בּלחם קָדשֶיהָ.

    כאשר בוחנים שירים שבהם דורית ג'אן מעצבת את עולמה הלירי, האישי, אנו מגלים שמשהו מֵאבקת הקסמים של חיי האם,  משהו מזה, ממשיך ללוות אותה, והיא מחפשת את הניחוחות, את הטעם של העולם הפנימי, הכמוס:

     

    לְהַמְתִּין לַבָּאוֹת

    לֹא לָתֵת לָרֶגַע לַחֲמֹק

    לְהִתְבַּשֵּׂם מִנִּיחוֹחַ עֵץ הַלִּימוֹן

    הַמְּשַׁכֵּר הַנּוֹתֵן דַּעְתּוֹ וּמְבַשֵּׂם

     

    ושימו נא לב, גם בחייה ובשירי העכשיו שלה, החיים כרוכים בּהמתנה בלתי נפסקת. לַהמתנה יש כוח לאגור הכול, לשמור הכול כאוצָר נצחי, להנחיל לעצמה חיים של משמעות ויופי, להטמיע הכּול בגופה, בכל הווייתה.

     

    כָּל נַקְבּוּבִית בְּגוּפִי/  לְהַמְתִּין לַבָּאוֹת

    לֹא, אֵין צֹרֶךְ בְּאוֹת/  בְּצִלְצוּל פַּעֲמוֹן.שָׁם לְיַד הַשֹּקֶת/  יָדַעְתִּי שַׁלְוָה/  נִיחוֹחַ שְׁבִיל וְעָפָר

     

    זִכְרוֹנָם האם אכן ניתן לאצור ולאגור את העבר, האם אמנם אפשר לקחת מן העולם שהיה את החלום ולשמור אותו לנצח?

    בשיר 'שורשים' אנו חשים את הדילמה, את הלבטים, את המאבק בין החלום לבין המציאות. ראו נא כמה חלומי הרגע הזה שבו הלב מבקש להנציח, לשמור אוצרות עבר יקרים במוזיאון חי ונושם, עד נקודת השבר; עד הרגע שבו המציאות מתנפצת, המשוררת נותרת בתחושה שאין במה להיאחז, אלא לראותָם בלבד:

     

    יָכֹלְתִּי לְהָנִיחַ לַהוֹלְכִים

    לֹא לְעוֹרֵר אֶת הַמֵּתִים

    אַךְ בָּחַרְתִּי לַעֲצֹר

    לָתֵת לָהֶם מִלִּים שֶׁל כָּבוֹד

    אֲנָשִׁים קוֹלָם מְהַדְהֵד בִּי

    לְעִתִּים מְהַתֵּל

    מוֹשִׁיטָה יָד לָגַעַת

    וְאֵין

     

    כפי שהסבתא חשה, שמה שהיה חלף לבלי שוב, כך המשוררת לרגע שואלת את עצמה, האם יש מקום לשוב לעולמם של המתים, האם לעורר אותם. הלב לא יניח לה, היא רוצה לעורר, היא רוצה לעצור לרגע ולשוב אל מורשתם המפוארת, לעטֵר את העולם שהיה 'במילים של כבוד'.

    לכאורה, המציאות שהייתה מחפשת דרך לעולמה אינה מוותרת, משהו מחייה מהדהד ושב, ואף זיכרונם לא נמחק: "זיכרונם לעתים מהתֵל". אותו זיכרון מעמיד פנים של חיים, מהתֵל במציאות ומייצר תחושה שהוא קיים, שהכּול בהישג יד – ואז בא הכּאב הגדול:

     

    "מושיטה יד לגעת/ ואֵין".

     

    כמשוררת שחיה את המציאות העכשווית, היא אכן שואבת מדמות האם, מדמויות המשפחה בעבר, ולעתים רואה עצמה גיבורה בסרט, נענית ללטיפות הרוח המזרחית, מנסה להידמות לשחקניות בסרט ערבי. כך בשירה 'אשה של סרט ערבי':

     

    סִירִים מְשַׁקְשֶׁקֶת

    רוּחַ שַׁרְקִיָּה

    לִטְּפָה אֶת פָּנַי.

     

    וזה כוחה של דורית ג'אן כמשוררת; לעמוד לרגעים כאורחת מן הצד, להביט בעולם העבר, להביט בחייה הרצים קדימה, ולנסות למצוא משמעות בזרימה, ליהנות מן הפכפוך של הזרם, מן הלטיפות של  הרוח המזרחית האמתית… רוּחַ שַׁרְקִיָּה. ושורותיה מפכּות לנו חיים בחיים, ביטוי נאצל שכולו עונג שמימי, מרגוע:

     

    לִפְרָקִים אֲנִי שָׁבָה

    כְּדֵי לְהָצִיץ

    לְהִתְרַגֵּעַ

    לֵהִתְהַנּוֹת

    וְלִכְתֹּב

    עָלֶיהָ

    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית