אמיר: אני רוצה להתחיל עם שיר מרגש, הפותח את הספר "אחרי זה" (עם עובד תש"ע):

ציון לשבח

אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁמַּגִּיעַ לָנוּ צִיּוּן לְשֶׁבַח.
לֹא בִּזְכוּת מַשֶּׁהוּ מְיֻחָד שֶׁעָשִׂינוּ
וְלֹא בִּזְכוּת מַה שֶּׁאוּלַי עוֹד נַעֲשֶׂה

בִּגְלַל הַחֲלוֹמוֹת –
מַגִּיעַ לָנוּ.
הַחֲלוֹמוֹת שֶׁחָלַמְנוּ בַּלַּיְלָה
וְכִבִּינוּ בַּיּוֹם.
בִּגְלַל הַמַּחְשָׁבוֹת שֶׁחָשַׁבְנוּ
וְלֹא הֵעַזְנוּ
לְהַבִּיט אַחַר כָּךְ בָּרְאִי
בִּגְלַל הַדָּבָר הַהוּא
שֶׁקָּרָה
וְקָבַרְנוּ אוֹתוֹ
מִבְּלִי לְהַשְׁאִיר צִיּוּן
וּמִבְּלִי לְסַפֵּר לְאִיש

כָּל אֵלֶּה –
שַׁלְשְׁלָאוֹת בַּרְזֶל עַל רַגְלֵינוּ
שֶׁעִם מִשְׁקָלָן
אֲנַחְנוּ מַצְלִיחִים בְּכָל בֹּקֶר
לְהָרִים אֶת הָרַגְלַיִם,
לָלֶכֶת
לִפְעָמִים גַּם לִרְקֹד
בִּגְלַל זֶה.

שאלה: אני רואה פה שיר אהבה מהפנט. מה זאת אהבה מבחינתך? מה צריך להתקיים בשביל שתהיה אהבה?

תשובה: אני לא יודע להגיד מה זאת אהבה. רק שאת עוצמתה וטיבה אתה יכול להרגיש אחרי שהיא נלקחת ממך.

שאלה: איך זה קרה שנהיית משורר?

תשובה: התחלתי לכתוב שנה לאחר שמרום בני, לוחם גולני, נפל במבצע "חומת מגן" (אפריל 2002). מבצע זה התחיל לאחר הטבח במשתתפי ליל הסדר במלון פארק שבנתניה. ישבנו ליד שולחן הסדר בביתה של אחותי. מרום היה איתנו. באמצע הסדר צילצלה אליו חברתו שני וסיפרה לו מה שקרה. ידענו שיזעיקו אותו ואכן כך היה. כשעברה שנה, לא היינו מסוגלים לערוך את הסדר בסביבה הביתית. אשתי תמיד אהבה את איטליה, לכן החלטתנו לנסוע לשם עם בנַי: גלעד בן ה-13, ויאיר בן ה-22. את הסדר עשינו בפירנצה בבית חב"ד. משם המשכנו לרומא. שם, בלי הסבר רציונאלי, התעוררתי באמצע הלילה והתחלתי לכתוב בראשי שיר. כל הלילה חזרתי וכתבתי. בבוקר העליתי אותו על הכתב.

שאלה: בשיר "זה אני" אתה מתאר סדק בזוגיות. מאיפה האומץ, אולי העזות, לכתוב משהו שעשוי להתפרש אצל אשתך כתיאור לא מחמיא של הזוגיות או המשפחתיות שלכם? עד איפה הפלאשים של המצלמה על החיים הפרטיים?

תשובה: אני מניח שסופר רומנים יכול להטמיע בגיבוריו פרטים מחייו ומחיי הסובבים אותו בלי שיצטרך לתת על כך דין וחשבון אישי. שירה עוסקת ב"אני". לנו המשוררים יש טריקים משלנו: אנחנו יכולים להרחיק עדות ולכתוב על "הוא", "היא" או "הם".

אבל, עדיין, אם אתה רוצה לגרום לקורא, שייקח את השיר לזוגיות שלו, להורות שלו, לחיים שלו, לעתים את החייב לכתוב בגוף ראשון, זה הרבה יותר אפקטיבי. אבל זה כלי. זה לא באמת עלי על אשתי או משפחתי, וגם אם כן, תמיד אפשר לומר שזה רקסוג של אמצעי אמנותי.

שאלה: בספרך האחרון "צירי חיים" כתבת הרבה שירים קצרים מאוד. למשל "קשרים" – לא יותר מעשר מילים! מזכיר מאוד פוסט או ציוץ בטוויטר. באיזו מידה, באמת, הכתיבה ברשתות החברתיות משפיעה על השירה, הן מבחינת היקף המילים והן מבחינת הפופולאריות שלה?

תשובה: אכן, שמתי לב לכך ששירי הולכים ומתכווצים. האם זה קשור לפייסבוק? אני יכול לומר לך בוודאות שאני לא מכוון את כתיבתי שתתאים לרשת החברתית, אך ייתכן שיש לרשתות החברתיות קשר עקיף לדרך בה אני כותב עכשיו.

הרשתות גורמות לנו להיות קצרי רוח, הן דורשות סבלנות קצרה. בשלב זה של כתיבתי, זיהיתי שאני מנסה לקחת מצבים אנושיים מורכבים, ולכתוב אותם בצורה הכי מהודקת. לשמחתי, הנטייה הפואטית העכשווית שלי מתאימה גם לבמת הפרסום הגדולה ביותר העומדת לרשותי, הרשת החברתית.

שאלה: זכית לאהדה בתקשורת הממוסדת. ספריך יצאו לאור בהוצאות נחשבות. גם בפייסבוק אתה מפרסם שירים. האם לדעתך יש הבדל בין פרסום שירה בפייסבוק לפרסום בבמות אחרות? 

תשובה: לצערי הרב אין כמעט במות אחרות מלבד פייסבוק. אני רוצה להבהיר: אין כמו לקרוא שירה המודפסת על דף: בעיתון, כתב עת או ספר. המדיה האלקטרונית גורמת לנו להיות קצרי רוח, דבר שלא תורם להפקת המיטב מהז'אנר השירי. פעם היו תשעה עיתונים יומיים עם מוסף ספרותי נרחב שעליו היתה גאוותם, כך יכלו משוררים רבים לצמוח, למצוא אכסניה לשירתם, ולהביאה לקהל רחב ומעוניין. היום קשה למצוא אכסניות דומות.

החיסרון הגדול של הפייסבוק, הוא הרעש מסביב. מעל השיר יש תמונה של מישהו בחופשה משפחתית, מתחתיו מרשם לגפילטע פיש, או גינוי של ביבי וכו'. אלה לא התנאים האידיאליים לקריאת שיר. אבל זה מה שיש.

שאלה: מה הדבר הבא שאתה רוקח לנו?

תשובה: יש בידי ספר חדש, "מה למדת מהסיפור". הספר מחכה בסבלנות לתורו ב"עם עובד".

שאלה: גיורא, מה הדבר הכי חשוב בחיים?

תשובה: החיים, המשפחה.

שאלה: מה, בתור יוצר, היה גורם לך להגיד: "אני את שלי עשיתי?"

תשובה: אני יכול לומר שאת שלי עשיתי. התחלתי לכתוב מתוך כוונה ברורה: לכתוב שירים כל כך יפים הקשורים למרום בני, שכשאנשים יקראו אותם הם יאמרו: "שירים כל כך יפים יכולים להיכתב רק על נער כל כך נפלא". אכן, כמעט שאין טקס יום זיכרון בארץ שלא קוראים בו משירי ומזכירים את מרום בצורה ישירה או עקיפה. לכן, גם אם לא אכתוב עוד, זה לא ישנה לי.

שאלה: על מה אתה גא במיוחד? 

תשובה: אני גאה במיוחד בבני, יאיר וגלעד. הם אנשים טובים, מחויבים לחברה בה הם חיים, ולמשפחתם.

שאלה: מתי אתה כותב?

תשובה: שירה, להבדיל מכתיבת פרוזה, דורשת פחות משמעת עבודה. אני מכיר משוררים שמתיישבים ליד שולחן העבודה שלהם (שיכול להיות גם ספסל בגן) ולא זזים עד שכותבים כמה שורות. למרות שזמני בידי, אני לא נוהג כך, אבל אני מודע לזה שכל הזמן האנטנות שלי מכוונות ומחפשות "חומר חדש". למעשה, אני כותב בראש כל הזמן. כשהאנטנה קולטת: מיד אתיישב ואכתוב.

שאלה: פרופסור דן מירון הקדיש לך ולספרך "אחרי זה" חלק נרחב מריאיון ב"הארץ", בו הוא הציג אותך כדוגמה לכתיבה גרועה. "אב שכול שלא יהיה משורר לעולם ושמו גיורא פישר שכותב הרהורים של מורה", הוא אמר עליך. מה יש לך לומר על זה? בכל זאת דן מירון הוא סוג של "אורים ותומים" והוא הגדיר אותך יוצר נוראי.

תשובה: הידיעה שדן מירון דיבר קשות עלי ועל כתיבתי, בריאיון עם דליה קרפל ב"הארץ", הודלפה לי לפני הפרסום. ידידי הקרובים יעידו, ואני מוכן להישבע, שהעניין הצחיק אותי: מי אני הפשפש שאישיות כל כך חשובה כדן מירון בכלל יתייחס אלי?

כשקראתי את דבריונ רגעתי, הודיתי לו, ולמדתי מדבריו הרבה על אישיותו:

1. האיש יהיר. "הרהורים של מורה", כך כתב. כאילו יש גנאי בלהיות מורה. אני גאה בהיותי מורה. למרות שאני לא פרופסור ושיש לי רק תואר שני במקרא, אני בן אדם. הרהורי ומעשי השפיעו על חיי מאות רבות של תלמידים, והם חוזרים ומודים לי על הדרך שבה הובילו אותם הרהורי.
2. אמר: "שלא יהיה משורר לעולם". נחה על הפרופ' רוח הקודש והוא ניבא מה יקרה בעתיד? העובדה היא שמבקרי ספרות אחרים שיבחו את הספר, ואלפי אנשים הרגישו שעבורם מדובר בשירים. חוקר ספרות אמיתי, כזה שחי בארץ, ולא מנותק כמו הפרופסור, היה צריך לשאול את עצמו, מה גרם לאלפי אנשים לפתוח את ארנקם ולרכוש את הספר.
הוא כתב עוד כמה דברים חסרי פשר. שהתבדו, אבל אי אפשר להתייחס לכל גבב. בגדול, פרסום הריאיון הביא לי תועלת רבה. אני חושב שמהדורה נוספת של "אחרי זה" נמכרה רק בזכותו.

שאלה: איזה מעשה לעולם לא היית עושה?

גיורא פישר

תשובה: לצערי הרב, אני לא יהיר, ולא יכול להכריז שיש מעשה שלא הייתי עושה, כמאמר המחזאי הרומי פובליוס טרנטיוס אפר: "אנוש הנני, וכל דבר אנושי אינו זר לי." כתבתי שיר בן שלושה חלקים, "זה אני" (שלוש היתכנויות), שהאחרון מתאר את האפשרות שארצח מישהו. אני פשוט משתדל להימנע מלהגיע למצבים בעייתיים עבורי.

שאלה: מה תיתן לאדם אהוב?

תשובה: צר לי שאין בידי תשובה משוררית רוחנית. האנשים האהובים עלי הם בני משפחתי, והמתנה שאני מעניק להם בדרך כלל היא חופשה משפחתית משותפת, לעתים בחו"ל. הם לא מתלוננים ואני שמח.

שאלה: אני מציב בפניך אתגר, עשה לי שיר ובו המילים הבאות: בַּיִת, אֹדֶם, נָמֵר וַחֲמוֹר

בפקודה!

הוּא פָּקַד עָלַי:
עֲשֵׂה לִי שִׁיר!
הִשְׁתַּמֵּשׁ בַּמִּלִּים:
בַּיִת, אֹדֶם, נָמֵר וַחֲמוֹר.
וַאֲנִי חָשַׁבְתִּי:
אֵיךְ אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת אַהֲבָה
כְּשֶׁאֶקְדָּח מְכֻוָּן לְרֹאשְׁךָ
הֲלֹא שִׁיר הוּא עֵמֶק תְּשׁוּקָה
לֹא חֹר
שֶׁצָּרִיךְ לְמַלֵּא בַּחֲמוֹר.

שאלה: מה השיר האחרון שכתבת?

תשובה: בארץ ארץ רחוקה.

זֶה קָרָה כְּשֶׁהָלַכְנוּ בַּעֲרוּץ הַנַּחַל:
הֶהָרִים נָטְפוּ סְבִיבֵנוּ מַיִם
וּפְרָחִים הֶחֱווּ לָנוּ קִדָּה מֵחַגְוֵי הַסֶּלַע.
מוּלֵנוּ בָּא אִישׁ שֶׁאָחַז בְּיָד יַלְדוֹ
וְכֻלָּנוּ חִיַּכְנוּ חִיּוּךְ כָּזֶה
שֶׁאֶפְשָׁר לְהַסְבִּירוֹ רַק אִם נֹאמַר
שֶׁשָּׁכַחְנוּ בְּאוֹתוֹ רֶגַע
שֶׁאֲנַחְנוּ בְּנֵי תְּמוּתָה.