עשרה ימים לפני החגים, החליטה רוחמה נתנאל בת השישים, להיפרד מן החיים. היא נהנתה, לכאורה, מבריאות גופנית טובה, משני בנים מוצלחים שהביאה לעולם, מבעל לא מטריד במיוחד, וממצב כלכלי נאות. אבל ממרומים ואולי מתחתיות-שאוֹל נפשה, הוגד לה שמספיק ודי. די ללבטים. די לסבל הנפשי, די לחיבוטי הנפש ולהתבוננות הפנימית שבין כדאי ולא-כדאי. די לעצב העמוק המלווה ואינו מרפה. יש לעשות מעשה ואין טעם להשתהות עוד.

תכופות בלילותיה, כשבעלה היה נוחר לצדה, היתה קמה ממיטתה חסרת מנוחה, יוצאת למרפסת ביתה להינפש, להתבונן בעינֵי החושך הסקרני, ולתת מרגוע לנפשה. אוויר הכפר ליטף אז את פניה המיוסרות והיא לא ידעה את נפשה.

היתה מתיישבת על כיסא הנוח הישן באיטיות, כדי שלא יחרוק חלילה ויעיר את בעלה, ונזכרת בימיה הטובים של פעם. ומה רע עכשיו, בעצם?  תגידי, מה רע? מתוך חזהּ העולה ויורד בקעה ועלתה אנחה כבדה, חסרת פשר, שהדהימה אף אותה. הרעיון לשים קץ לחייה, בא אליה במפתיע.

אשה נאה, בריאה בגוף ובנפש, לא מכבר במיטב שנותיה, מבקשת למות. מדוע? כל ימיה, היתה צופייה הליכות ביתה והליכות בעלה בבית, בעבודתו בשדה ובמטעים, במחסן האינסטלציה, עדה פעילה למעורבותו בעבודת מזכירות המושב. כשחלה בסוכרת, היתה טרודה בהכנת ארוחות דיאטה מוקפדות על פי הוראות רופאו. עשתה הכל כדי למנוע את הצורך בשימוש באינסולין, וכשהתעורר הצורך, הקפידה שהזריקות תתבצענה היטב, במינון ובזמן הנכון.

על אף חייה נטולי העניין, השגרתיים כל כך, ליוותה את בעלה במסירות, ללא שאלות מיותרות וללא הקנטות. אשה טובה ושקטה. צנועה ומופנמת. נאמנה לבנֵי ביתה ולסובב אותה. אשה כמעט ללא פגמים.

אלא שבכל זאת מושלמת לא היתה. מן המוסכמות היא שכל אדם מקנא, מעט או הרבה. זו תכונת האדם מקדמת דנא. שהרי אלמלא הקנאה מטריפת החושים, מבטלת שיקול הדעת, לא היה הבל נרצח בידי אחיו קין. בגללה קם איש על אחיו להרגו.

רוחמה סבלה מתכונת הקנאה המוצנעת בתוככי נפשה, למן ימי ילדותה. ילדה נאה היתה, בלונדינית עם צמה קלועה, שאת לחייה עטרו לתפארה שתי גומות חן, תלמידה נבונה, סקרנית ושקדנית, אהובת המורים. ואף על פי כן…

לא פעם שאל עצמו הנער הכחוש, זה שלימים יישאנה לאשה, מדוע עיניה עצובות לעיתים, כועסות פעמים אחרות – ובמיוחד לעת היזכרה בדבר מה שאינו נהיר לו. לפתע  רחוקה כל כך. עגומה ושפופה גם בסוקרה את פני הנערות הצוחקות, ועל מנת שלא להיראות מנותקת, נוהגת היתה להעלות על דל שפתיה מעין חיוך עצוב. או אז, היתה מוצאת מקום להתבודד בו ולשאול לנפשה פנימה.

למה בחרה המורה דווקא בגלית כשחקנית ראשית להצגת פורים? מה איתי? מדוע לא נבחרתי גם אני למקהלת בית הספר. האם קולי אינו ערב מספיק?

ולעת בגרותה: מדוע בחר אמיר המצודד דווקא ברינה להיות לה לחבר ולא בי. אני יפה ממנה פי אלף! איך קרה שנישאתי לעמוס הבינוני, הממוצע, הצייתן כל כך? ומדוע נבחר יוסי למְרַכֵּז המשק במושב ולא אֵלִי, בני בכורי?

"קשה כשאול קנאה" – קראה ב"שיר השירים" לפני שנים רבות ולא ירדה לסוף הרעיון. היום היה לה הכל נהיר ומוחשי ביותר.

*     *     *

שנים רבות חיה רוחמה עם תכונתה זו פחות או יותר בשלום. אבל זרע הפורענות אשר נזרע בתוככי לבה פנימה לעת ילדותה, הפך עתה ליצור שטני של ממש. מסית ומדיח. היא גייסה זמן רב למדי, את מיטב מאמצי הנפש כדי שדבר לא ידלוף החוצה. שלא יראו. שלא יגלו.  שאיש לא ידע דבר על המתחולל בנפשה. אבל בחלוף השנים, חומות המגן שיצרה סביב תכונתה הרעה, החלו להיסדק. וככל שהחלו להיסדק, נתנה ביטוי מילולי לאשר חשה עמוק בתוכה.

עמוס, בעלה, גילה לפתע שאשתו היפה, המסורה, אינה עוד כפי שהכירה מימים ימימה. דבר מה נזוף כיסה את עיניה, ופניה הביעו כעס תדיר כלפי בני משפחתה, וכלפי חברי המושב. לעיתים כעס שאינו בר שליטה. האשה הנעימה והמאופקת הפכה לכעסנית, מרירה וצינית, ויותר מכך – עצובה.

לא היה זה דיכאון במובן המקובל של המילה, אבל תחליף מסוכן לא פחות ממנו. בבוקר לא עבות אחד, קמה רוחמה בתחושה השונה כל כך מזו שידעה אך תמול שלשום. חשה כי עליה לעשות מעשה בלתי רגיל, שישים קץ לסבלה מחד, ויעורר עניין בלתי נשכח בסביבתה הקרובה והרחוקה, מאידך גיסא. משהו דרמטי. שיכתבו עליו בעיתון.

היום אני סתם אפס. אישה קטנה שלא עשתה שום דבר משמעותי בחייה. ששירְתה את כל העולם ללא תמורה וגילתה במאוחר שהחיים בעצם הם מיאוס אחד גדול. אחיזת עיניים! אבל –  אם תממש את רעיונה הלכה למעשה (והיא ידעה היטב שהמעשה מטורף) –  ידברו עליה סוף סוף בהפתעה במושב ובכל האזור. אולי שִמעה יגיע למרחוק. אולי תלַמד את החברה האנושית סביבה לֶקַח בלתי נשכח. שגם לאדם הקטן, השקט, העמל כל חייו "למען", מגיעה תשומת לב, חיבה, הערכה, אמפטיה…

המושב יהיה כמרקחה. בין לילה תיהפך לדבר האמיתי שידברו בו שוב ושוב בארשת פנים רצינית עד אימה. ברי היה לה כי אם תגלה דבר וחצי דבר לבעלה, הוא יעשה הכל כדי לסכל תכניתה המוזרה. בוודאי ישלחנה להסתכלות או לטיפול פסיכיאטרי. אני רוחמה נתנאל –  כלה ונחרצה עמי למות, ודבר לא ירתיעני! ילדַי, בוגרים כבר ועומדים ברשות עצמם, ובעלי,  הסתגלן הקונפורמיסטי, יסתדר בלעדיי. הוא מן הטיפוסים השורדים, הוא לא ילך לאיבוד.   רגשות האהבה שחשה בעבר כלפי יקיריה, נמסו לפתע בתוככי לבה, כמו היו דונג הנמס בנשיקת שלהבת אש.

מועד מותה הצפוי נקבע סמוך ליום הולדתו השישים ושתיים של עמוס, כחודש לאחר החגים. הימים זחלו לאיטם, ומיום ליום התחזקה רוחמה בדעתה כי זה הדבר שהיא רוצה לעשות יותר מכל.

בבוקרו של אותו יום, חשה רוחמה שַלוה שלא מן העולם הזה. אלא שמשום מה החליטה לדחות מעט את ה"הוצאה לפועל" לשעות הערב, כאשר עמוס ישים פעמיו אל חלקת מטע התפוחים, כדי לסגור את ברז ההשקיה המרכזי. כשיחזור, יגלה הכל ויזעיק את מי שצריך, על אף שיהיה זה, כמצופה, מאוחר מדי.

*     *     *

שלום, אמר עמוס ויצא אל המטע, בידו תיק לבן וצח שרצועותיו תכולות, ובחזיתו כוכב זהוב. לשם מה נחוץ התיק הזה שלא הכירה, שלא ראתה מעולם? סקרנות פתע אחזה בה, ודווקא עתה, משהיה השטח פנוי בפניה לביצוע זממה, החליטה לדחות פעם נוספת את קץ חייה,  ולעקוב אחר בעלה הממוצע. חרש-חרש יצאה אחריו, במעקב מוזר שהעלה בה חיוך מר. על אף שחשה פיק ברכיים נורא, הוליכוה רגליה הרועדות פסיעה אחר פסיעה כמו היו איברים בפני עצמם, מנותקים ממרכזם. חלושה היתה, נרגשת ומפוחדת, אך בשל אשד הסקרנות, אשר פרץ מתוכה והציף כליל את חוף הייאוש הנושן, נוצרו בה די כוחות.

לאחר הליכה בת עשרים דקות, הגיעו השניים, זו בעקבות זה מבלי ידיעתו, אל המטע. או אז מצאה רוחמה מסתור מאחורי עגלה עמוסת צינורות השקיה, ומה השתוממה לראות את בעלה קולט אל זרועותיו אשה שהמתינה לו בפאתי המטע, ואשר בשום אופן לא הצליחה לזהותהּ מחמת החשיכה. הרוח שרקה קלות בין בדי העצים המתכסים עלטה. קצות הענפים הרעידו. ליבה פעם בה בחזקה.

באחת נמלאה רוחמה זעם נורא. לראשונה בחייה הרגישה נבגדת, והעלבון היכה בה בחזקה. ככלות הכל, חשבה במרירות, גם הממוצע יודע לנוע אל קירבת הקיצון המפַתֶּה. עלֶה יחיד, ירוק ורך נשר מעץ התפוח הסמוך ונח על כתפה. היא אספתו וחפנה אותו בחזקה, עד שהלבינו פרקי אצבעותיה.

אבל דווקא ברגע התדהמה הגדולה, בו נצבו לנגד עיניה שני אנשים חבוקים ומאוגדים כחבילה אחת זה בזרועותיה של זו, הבליחה בראשה ההכרה הברורה שאין לטעות בה, כי החיים הם מתנה גדולה. מתנה חד פעמית ויקרה, שאסור לחטוא ולזלזל בה. האם תשוב כעת לביתה? האם תנקום בבעלה? במותה שלה?

הסקרנות לדעת מי האישה המסתורית ששבתה לב איש טוב, אפור ושמרן כל כך, טרפה את הקלפים. רוחמה שִפּרה עמדתה אל צדי העגלה, אוחזת בכף ידה בפי אחד מצינורות ההשקיה, על מנת שלא למעוד. על רקע אוושת הרוח ועלי השלכת, שמעה קול דק של אישה, עולה מפאתי המטע הנעטף עלטה. צליל של אושר ניכר בקולה.

בו זמנית, חשה רוחמה דקירה מוזרה בכף ידה האוחזת בקצה הצינור. צעקה התמלטה מפיה, ובעלה ניתק עצמו מיד מזרועות האישה וחש אל אשת נעוריו, בעוד האישה המסתורית נמלטת מן המקום בחסות החשיכה.

הכאב הלך והתעצם במהירות. "צפע… כמו הנחש הקדמון,"חלפה במוחה מחשבה. "תמיד הוא שם, ממתין." בזרועות בעלה הנושא אותה הביתה, חשה רוחמה ערפל מוזר אופף אותה, שָׂם לְאַל אף את הכאב הגדול בכף היד. תחושת עלפונה הלכה וגברה.

טרם שאבדה לה הכרתה, בשנייה האחרונה שנחרטה בה, רצתה רוחמה לחיות. יותר מכל דבר אחר. באותו שבריר של זמן, ידעה בוודאות כי היא בוחרת בחיים.