זלדה

שיינא זלדה שניאורסון-מישקובסקי (כ"ו בסיוון ה'תרע"ד, 20 ביוני 1914 – כ"ח בניסן ה'תשמ"ד, 30 באפריל 1984), המוכרת בשם זֶלדָה, הייתה משוררת ישראלית. היא נולדה ברוסיה למשפחה חסידית המקורבת לרבי מלובביץ'. עסקה בהוראה, למדה ציור, ואת ספר שיריה הראשון, "פנאי", פרסמה רק בגיל חמישים ושלוש. כמו המשוררת רחל, גם זלדה בחרה לחתום על שיריה בשמה הפרטי בלבד. רבים משיריה משרטטים דיוקנאות של בני אדם ומתארים את אנשי היומיום הנקרים בדרכה. "אני כותבת כאשר זה מאוד מעיק עלי. כאשר אי אפשר שלא לכתוב," אמרה. כתיבתה של זלדה דתית במובן העמוק, ושיריה הם תהייה על משמעות העולם והזמן. בדרכה שלה ידעה לגשר על שני תחומים: הדתי והחילוני. גם בתפיסתה הדתית שילבה שני זרמים, החסידי והמתנגד. תפיסתה הדתית אינה מובילה לניהול דיאלוגים עם הקדוש ברוך הוא, אלא זוהי תפיסה הומנית, המחשיבה את חיי העולם הזה ורואה את השתקפות האלוהי בהוויה היומיומית. ואכן שירתה ליכדה סביבה אנשים בעלי השקפות שונות, ובשנות חייה האחרונות הפך ביתה הירושלמי למעין 'חצר' של רבי. באמצעות עזה צבי נוצר קשר בין זלדה ליונה וולך הצעירה, ולמעשה וולך היא זו שהביאה להדפסת שיריה של זלדה. זלדה ובעלה היו חשוכי ילדים. מקור: ויקיפדיה

יוכבד בת מרים

יוכבד בת-מרים (זֶ'לזְנְיַאק) (א' באייר תר"ס, 30 באפריל 1900 – י"ח בטבת ה'תש"מ, 7 בינואר 1980) הייתה משוררת עברייה ישראלית. כלת פרס ביאליק לספרות יפה (1964) ופרס ישראל לספרות לשנת תשל"ב (1972). את שם המשפחה "בת מרים" היא בחרה בנעוריה, כיוון שהיה לה ברור שתהיה משוררת, כמרים אחות משה. את שיריה הראשונים פרסמה בכתב העת "התקופה" ב 1922, עוד בהיותה בברית המועצות. היא המשיכה לשלוח משיריה לעיתונות העברית שמחוץ לרוסיה הסובייטית, עד שעלתה לארץ ישראל בשנת 1929. את שיריה המוקדמים קיבצה לימים בספר שיריה "מרחוק", שיצא לאור בארץ בשנת 1932. הספר נדפס במהדורה אחרונה ב-1985, חמש שנים לאחר מותה. בת-מרים לא נישאה מעולם, אך הייתה אם לבת ובן: מהמשורר העברי הסובייטי שמעון הבונה (סמיון טריבוקוב), שנרצח על ידי המשטר הסטאליניסטי בשנת 1937, הייתה אם לפרופסור מרייסה בת-מרים כצנלסון, גנטיקאית; ומהסופר חיים הזז הייתה אם לנחום (זוזיק) איש הפלמ"ח, שנהרג בשנת 1948 בקרבות להגנת ירושלים במלחמת העצמאות. לאחר נפילתו של זוזיק נהגה ללבוש בגדים שחורים בלבד. מקור: ויקיפדיה