מאז שקמה קבוצת "ערס פואטיקה", אשר יצרה גל מזרחי חדש בשירה העברית, כמעט ששכחנו את המשמעות המקורית של המושג ארס פואטיקה. באחד משיריו, המשורר חיים יחזקאל מנסה להזכיר זאת לקוראים. "עכשיו אולי אשב/ על שפת חופים חפים מסערות," הוא כותב, "אדוג בדלים של זכרונות/ איטיב לשלות/ מילים נפלאות,/ ואשים בקופסאות של שימורים".

אהבתי את השיר הארס פואטי הזה, שבו יחזקאל מטיל חכה ודג שירים ומאפסן אותם בקופסאות של שימורים.

הדימוי היפה הזה של קופסאות שימורים הפעיל אצלי את בלוטות הדמיון וניסיתי לדמיין כיצד יחזקאל מאפסן את כל שיריו בקופסאות שימורים ומוכר אותם בסופרמרקט השירה העברית.

יחזקאל לא היה מוכר לי כמשורר, אבל לאחר שקראתי שניים מספרי השירה שלו – "רציתי לצאת עם העברית" (פיוטית) ו"למלוך בלילך" (גוונים) –הוא הצטייר בעיני כמשורר בלי הפוזה של משורר, וגם כרומנטיקן והומוריסטן לא קטן. רבים משיריו חורזים לאהבה ומשופעים בהומור רב. אין אלה שירים של אוהב מדוכא המאיים להשליך את עצמו מראש מגדל שלום, כפי שהיה נהוג בעבר הרחוק, אלא אוהב שמח בחלקו גם כשהוא מושב ריקם.

יחזקאל הוא משורר שמאוהב באהבה ומאוהב בשפה העברית. בשיריו אוהב יחזקאל לחזר לא רק אחר נשים ("קבענו בשבע?") אלא גם אחר השפה העברית. הנשים, כמדומה, הן מזדמנות, אבל עם העברית הוא יוצא קבוע והיא מצטיירת מן הספר כ"יצאנית" ופתיינית לא קטנה.

בשיר ההומוריסטי "רציתי לצאת עם העברית", הוא פוסק שמדובר ביצאנית, כיוון שרבות מן המילים בשפה המדוברת קשורות ליציאות שונות ומשונות. למשל: "יצאה לי הנשמה, "יצאת מניאק", "יצאת גדול" ועוד.

בשיר אהבה אחר, והפעם כזה המוקדש למורה ללשון, יחזקאל נמצא למראיה בבניין התפעל "למרות שמצבי… (סתם בינוני פועל)".

שיר אהבה מוצלח הוא "היערכות", שבו מתאר יחזקאל את ההיערכות שלו לקראת פגישה עם אישה לא מוכרת, כאשר השפה ההיתולית היא רק מסווה למתח הנפשי שבו הוא שרוי. וכך כותב יחזקאל: "לקראת השיחה שלנו/ עשיתי מודיעין/ עמוק בשטח/ האוהב/… הקמתי גם מערך טילים-נגד-מילים/… הכנתי פצצות חכמות/ נגד מניפולציות מן הסוג/ העדין, וגם את נשק יום הדין/ ערכתי".

בשיר "השלמה" מתאר יחזקאל את מצבו של האוהב הגברי המוכן להיכנע לכל גחמותיה של האהובה, ובלבד שתסכים להיות מחוזרת על ידו. "אם את מטלפנת, אני רוצה להיות מקש/ אם את גן עדן, אז אני אהיה הנחש./… אם את קלפטומנית, אני בוחר להיות הגנבה/ אם אני חיידק, את תהיי המגפה".

הומור אפשר לפגוש בלא מעט מהשירים האחרים, אם כי יחזקאל צריך להקפיד יותר שההומור לא יגבר על השירה, ושגם החריזה לא תגבר על השירה. יחזקאל אוהב לחרוז, זה היה די מוקצה במשך שנים רבות עד שבא דורי מנור והחזיר את שירת החרוז לאופנה, אבל צריך לזכור שהחרוז לא משחק בכל מצב לטובת השיר. למשל החריזה באחד מהשירים בין "באושר עילאי" ל"גדודי שדים באי", שהיא לגמרי מיותרת בעיניי, לעומת חריזה מוצלחת הרבה יותר שמצליחה לגעת בקורא כמו זו כדלקמן: "עכשיו נראים לי החיים/ (אם לתפוס את התמונה)/ כמו חרוזים של פחד/ המהודקים/ בחוט של אמונה".

למרות כמה מהפגמים שציינתי, יחזקאל הוא משורר ששווה להכיר את שירתו; משורר היודע לקחת את עצמו ואת השירה בהומור, ובעידן שבו השירה גולשת לסוג של דיכאון, זהו משב רוח בהחלט מרענן.