על ההבדלים בין הקראת שירה, ראפ וספוקן וורד

על אף מה שנראה כמובן מאליו – הדיבור האנושי הוא פסיק ביחס לזמן שהאנושות קיימת בפועל. למעשה, היכולת להבין ולהפיק שפה ללא לימוד שיטתי היא, לפי בלשנים, המייחדת את האנושות משאר המינים. בד בבד עם התפתחות יכולת זו, נוצרה מסורת של שימור, אומנות והופעה – שלהם אלמנטים מצלוליים מובהקים. מהאפוסים ההומריים הקלאסיים ועד הראפ המודרני, בני אדם משתמשים במגבלות הקוגניטיביות של הזיכרון, ונעזרים באלמנטים אקוסטיים כדי להקל על העברה ושינון של מסרים בינם לבין קהילותיהם.

כפי שהדגמתי במאמרי על האבולוציה של השירה הקלאסית, בראפ, שהוא אחד מביטוייה המילוליים של תרבות ההיפ הופ, משכללים המשוררים את האלמנטים שלקוחים מן המסורת העתיקה ומן השירה השקולה, וטוענים אותם בערכים אקוסטיים חדשים שהופכים את הראפ לז'אנר ספרותי חדש. לצד עליית קרנה של שירה חרוזה זו, חזרו להופיע על פני השטח, בזכות ההיפ הופ, ז'אנרים שהממד האורלי הוא המרכזי בהם, ביניהם ה"ספוקן וורד" (המילה המדוברת). אם כך, מה מייחד את הספוקן וורד אל מול הראפ או ערבי הקראת שירה?

ראשית, ראפ, הוא בעל האלמנט המוזיקלי המובהק מבין כל הז'אנרים האחרים. הוא מוכרח לציית, בין היתר, לריתמוס מוזיקלי ממשי, כלומר המקצב המארגן מחייב דיוק ריתמי, בדומה למשקל שירי, שמצייר מעין גבולות שביניהם כתוב השיר המהודק. משום כך הדיוק והטכניקה של האם.סי* הם אחד המאפיינים של שירה זו. הכוח האקוסטי של המשורר שט בין מיצרי גבול אלה, שמלבד הארגון המקבע, גם מייצרים תופעות אקוסטיות חד פעמיות ומפעימות דווקא משום קיבעון זה. הגבולות המארגנים הם אלה שנותנים את הקתרזיס כשהמשורר משמר אותם, או לחלופין – פורץ אותם. העוצמה המוזיקלית מתחברת לעוצמה המילולית ומעצימה את החוויה של השירה.

חשוב לזכור שגם ראפ וגם ספוקן וורד צמחו מאותו גרעין תרבותי ופילוסופי. ענפים אלה יצאו מתוך תרבות שמניעה דיאלוג חתרני, שמערער את תפיסת ההגמון. לכן נושאים פוליטיים, חברתיים מגדריים וכו' הם המרכז הדיאלקטי של תרבות זו. למעשה – הסלנג עצמו, שנבנה גם הוא בתהליך חתרני כנגד שפת ההגמון, יוצר שפת הגמון חדש, כך שהתהליך הוא לעולם רקורסיבי ודורש התבוננות מחודשת.

מה זה היפ הופ?

היפ = להיות מעודכן, במובן הפוליטי, החברתי, הרעיוני והפילוסופי. הופ = ניתור. כלומר, היפ הופ משמעו להעביר את הידע הלאה, זאת תודעה נזילה בהכרח, שתמיד נעה קדימה. המשמעות הרעיונית של תרבות מעין זו היא שלעולם צריך לחתור ולערער על המבנים החברתיים שנראים מובנים מאליהם. תמיד נדרשת חתירה שכנגד הכוח, לחשוף אותו ולהשיל ממנו את נראותו העל־טבעית. רק ככה אפשר ליצור מציאות שיווניות ומהוגנת, בעלת משמעות אצילית יותר. היפ הופ כזה נדרש לכל חברה, בכל עת ובכל זמן.

אפריקה בומבטה, אחד ממייסדי החשיבה החינוכית של ההיפ הופ, חבר כנופיה לשעבר, ואחד מראשוני התקליטנים אי־פעם, הבין שכדי למגר את האלימות הגואה בשכונות העוני בארה"ב נדרש מהלך תרבותי וחינוכי רחב. לאחר שחיבור שלו זכה בפרס שהוביל אותו לטיול באפריקה, הוא גילה את שבטי הזולו, והתרשם עמוקות מהסולידריות שבין כל אנשי הקהילה. התרשמות זו, גרמה לכך שהוא שינה את דרכיו מקצה לקצה. לאחר שחזר לשכונת העוני שבה גדל, הברונקס שבניו־יורק, החל עידן חדש של חשיבה על התרבות לשם יצירת אהבה וסולידריות. מתוך תרבות זו נוצרו הז'אנרים הספרותיים המדוברים לעיל.

קראת את השיר? לא, אבל שמעתי שהוא ממש טוב

כשאנחנו ניגשים לבחון את השירה הדבוּרה והשירה הכתובה, הגבול ביניהם אולי נראה תחילה לא ברור, אבל למעשה ההבדל ביניהם הוא תהומי. השירה הכתובה, זאת שנדפסת עד היום, מחייבת את עצמה להיות בעלת ערך אקוסטי מופחת מזאת של אחותה, השירה הדבורה. כלומר, כשמשורר מוציא את שיריו בדפוס, הוא מכווין את הקורא לתפוס את שירתו בדרך שאינה משתמעת לשני פנים אקוסטיים, וזאת משום שהמשורר רוצה ששירתו תיקרא בדיוק איך שהוא דמיין אותה, או לפחות כמה שיותר קרוב לדמיון זה.

אם כך, לא יפתיע אף אחד לגלות שבערבי שירה כאלה, למשורר יש מעמד משני. פרט לדברי רכילות או דיבורי מטא שירה וכו' וכו', תפקיד המשורר הוא מינורי. שירתו שתוקרא בקולו תישמע בדיוק כפי שהקהל דימה זאת לעצמו בקריאתו בביתו. שירה זו היא שירה פרטית ששומרת על מסורת התבודדות לשם צריכת אומנות.

לעומת זאת, את ממד הצליל של שירת משוררי הספוקן וורד, לעולם לא יכול קהל קוראים, מבריק ככל שיהיה, לנחש מראש. כלומר, תפקיד המשורר בערבי שירה כאלה הוא קריטי, ולכן לעולם לא יהיו אלה ערבי שירה פרטיים ומבודדים. חזרת השירה לממד הציבורי במקרה זה גם טעונה במשמעות פוליטית משום העוצמה שבחוויית שירה שיתופית. אל הערכים האסתטיים של השירה הכתובה מתווספים ערכים אקוסטיים. אך בשונה מראפ – ערכים אלה לא מוגבלים על־ידי גבולות ריתמיים, אלא מונעים על־ידי גבולות אקוסטיים שאותם מציב המשורר עצמו.

בניגוד להגדרה הרווחת לספוקן וורד, ואף זאת שבוויקיפדיה, לא צעקות, לחישות או תנועות ידיים מוגזמות הן שהופכות שיר לספוקן וורד, אלא האיכויות האקוסטיות או הוויזואליות שמשפיעות השפעה קריטית על משמעות המסרים של המשוררים. משחקי מילים, אירוניה, חריזה ועוד אלמנטים מצלוליים נוכחים בז'אנר זה, אך הם מוצאים ביטוי אסתטי רק כשהם באים לידי ביטוי במופעם האקוסטי – ולא ניתנים לחיזוי חיצוני. כלומר, המשורר הוא זה שמשפיע על המשמעות האקוסטית והוויזואלית של המופע השירי, בדומה לאפוסים היווניים. כל זאת במקביל לכך ששירה זו תמיד חותרת כנגד ההגמון, או בעלת אמירה פוליטית לחיי הקהילה המדוכאת או למדוכא היחידי.

לפי ההגדרה לעיל, ספוקן וורד היא לא כל שירה שמוקראת בקול, גם החרוזה ביותר – אלא רק כזאת שקהל השומעים אותה והצופים בה הוא הכרחי. הגדרה זו נראית אולי קטנונית, אך בשביל לייחד את ז'אנר הספוקן וורד משירה מוקראת, ובשביל לעמוד על משמעותה הספרותית, מוכרחים לשים גבולות אלה לצורך דיון מועיל ומעמיק יותר שנבצר משירה זו עד כה.

בז'אנר ספרותי זה באה לחיים אמירתו של דוד אבידן, ש"שִׁיר הוּא דָּבָר / שֶׁאֲנִי קוֹבֵעַ שֶׁהוּא שִׁיר […]". אך הקביעה הזו לא מתבססת רק על הרעיון המופשט של שירה מהי – אלא מקובעת בגבולות תאורטיים ואיכותיים בעלי משמעות לבחינה מעשית. בכך תורם ההיפ הופ למחשבה על ספרות ועל תרבות בכלל.

כפי שלא כל טקסט קצוץ שורות הוא שיר – לא כל מופע של הקראת שירה הוא ספוקן וורד. להתכחש לכך, יהיה להתכחש לעוצמה הפילוסופית והרעיונית שהכניסה לחיינו תרבות שירת מחאה זו, ולתרומות שסיפקה לחיינו המבהילים.

* בדומה למשורר, האם.סי הוא בעל יכולות כתיבת שירה, אך שיריו מבוצעים על ידו בקול.